פעם לדבר איתו על זה והוא התחמק, נראה לי שהוא לא במקום של לצאת לעבוד. כנראה הוא רגיל מדי ל'עבודה' שלו בקיבוץ נדבות ולא יכול לחשוב על לעבוד בעבודה נורמלית.

פעם לא היה לי מזומן אז שאלתי אותו אם יש משהו שהוא צריך שאני אקנה לו באשראי והוא גם התחמק, לא יודע למה. אבל הוא לא נראה מסומם או שתיין ואין ממנו ריחות של אלכוהול וכדו' אז לא נראה לי שהוא מהקבצנים שאוספים כסף שביל לממן את ההתמכרויות שלהם.

הרב אמר (מעניין מה המקור) שהבן של החפץ חיים שאל את אבא שלו את השאלה הזאת...

והוא אמר שהחפץ חיים אמר שזו עדיין מצוה של צדקה.

כי יש אנשים שנגזר עליהם עניות למרות שהם בריאים...

אז משמים מכניסים בהם עצלות מיוחדת או משהו בסגנון שלא ילכו לעבוד, וככה הם נשארים עניים. 

לא אגיד שלא שהיה לי קשה לתפוס זה.. אבל אם החפץ חיים אמר... כנראה שזה ככה

כי באמת יש אנשים שנראים בריאים, צעירים וחזקים שמקבצים נדבות.

ולפי תשובת החפץ חיים, למעשה אין להם בחירה בכלל!

מאוד חשוב לדעת!

לא פחות מקושי פיזי

ותדחוק אותו לפינה זה יכול להועיל, או שזה סתם יגרום לו סבל מיותר.

או בתירוץ שלו לא לשנות את המצב שלו, הרי סה"כ אני נותן לו צדקה לטובתו אז אם זה בעצם לרעתו יצא שכרי בהפסדי...

אותו זה רק טיפול פסיכולוגי

שגם בשביל זה דרושים כוחות נפש מהמטופל. 

לא מכל בעיה אפשר לצאת

ומוכן להוריד מכבודו כאדם עד כדי כך - זה עצמו מעלה שאלה אם בכלל יש ביכולתו לעבוד.

(לא מדובר על מסוממים, אלכוהוליסטים, נכים (להבדיל) וכו, אלא על אנשים שנראים בסדר)

עד שראיתי שזה מזיק לנפש ולמידות שלי, זה גרם לי לחוסר אכפתיות ואדישות לסבל של אחרים (גם אם במידה מועטת).

אני עדיין לא נותן סכומים גדולים למי שאני לא בטוח שהוא באמת עני, אבל משתדל לפחות לתת משהו.

עדיין נשארת אדיש לצער שלו, בהנחה שהוא אכן עני אמיתי. זו ההרגשה שלי.

פעם שאלתי את אחת הקבצניות בירידה לרחבת הכותל כמה היא מרוויחה לשעה.

לשמע תשובתה, עניתי לה שאני מקבל הרבה פחות ממנה

אני אמנם התכוונתי להוכיח אותה, שלא לומר לקנטר..

אבל היא דווקא לקחה את זה לכיוון אחר וחייכה לעצמה בסיפוק.

עשיתי לה נחת

אבל כמה כיוונים למחשבה -

בן כמה הוא? מה הוא עשה בחיים לפני כן?יש לו משפחה?

לא פשוט לשנות הרגלים, לא פשוט להכנס לעבודה בגיל מבוגר.

יכול להיות שהקיבוץ נדבות הוא צורך חברתי, והוא הקשר היחיד שלו עם העולם.

יכול להיות שהחיים שלו לא מספקים לו מספיק מוטיבציה להשקיע בעבודה.

יכול להיות שהוא לא מאמין ביכולות שלו, וצריך עידוד מהכיוון הזה.

לא לתת סכומי כסף בכלל לאנשים ברחוב. לא לתת כסף, לא שקל ולא עשר אגורות.

אם צריך משהו שיקנו לו- בשמחה, עדיף לתת ארוחה מאשר סכום כסף, שוקו ולחמנייה

מאשר את הערך הכספי שלהם- להאכיל יהודי זו בטוח מצווה, גם אם ליהודי הזה יש מספיק.

ככה אני יהודי שאני עשיתי טוב ליהודי, בלי קשר לעניין האם הוא באמת עני או סתם עובד עליי.

ככה אתה גם לא נכנס לשאלה האם זה טוב לו- אם קנית לו אוכל, עזרת לו, הוא לא יחייה מהשוקו

ולחמנייה\מנה פלאפל שלך, ואם אין לו מה להביא הביתה זה לא מה שישאיר אותו בקבצנות.

כבר דרשו חז"ל (ב"ק טז ע"ב, ב"ב ט ע"ב ) את הפסוק מירמיה "ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" שבשעה שבאים הרשעים לעשות צדקה, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים.

לתת צדקה לאדם שאיננו הגון לא רק שאין בכך צדקה (אפילו בכלשהוא), אלא שמדובר בעוון בפני עצמו. זה לא עניין של רגשות, אלא הלכה צרופה. אדם הנותן צדקה צריך לבדוק היטב למי הוא נותן אותה (וכמו שכתב האור זרוע ח״א בהלכות צדקה סימן א- צריך לתת לבו לטרוח ולרדוף אחריה לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה להגונים, ועיין עוד במסכת כלה פ"ב, י"ד).

ובוודאי שאין כל זה בא כדי למנוע מאדם מלקיים את מצוות הצדקה חלילה, אלא להדגיש שאין מצווה זו באה בנקל. וצדקה כשאדם נותנה לעני הגון, אין כמוה לשמח את השכינה.

השתכנעתי שהבנאדם אכן עני ונזקק, השאלה היא אם למרות זאת הצדקה היא לטובתו או לא.

השאלה שלי לא הייתה ברורה? אני רואה שממשיכים להתבלבל בזה...

כאן

גם אני נהגתי כך פעם - צעירים מעל עשרים

למה אתה חושב שיש בזה איסור?

איזה איסור יש בלתת מתנה למי שלאו דווקא ראוי לה?

לכאורה שם המכשלה היא רק שאין מקיימים מצווה כלשון הגמרא "הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר".

אכן לא כתבתי שיש חובה לתת למי שלא ברור שהוא עני, וכמו שהגמרא אומרת "אמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".

אבל וודאי אין בזה איסור, ובמשקל החסידות ראיתי שעדיף לי להוציא כסף אפילו אם לא תמיד בצדק ולא להתרגל לאדישות כלפי עניים. כמו שהגמרא שם ממשיכה "ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', וכתיב התם: יצאו אנשים בני בליעל".

אלא גם סיוע ביד עוברי עבירה.

יש לא מעט מקורות התומכים בכך (וחלקם כבר צויינו). ראה עוד למשל את המסופר על רבי מאיר במדרש קהלת רבה וכיצד כינה את בניו (לא פחות):

"רבי מאיר היה משתכר מספרות וכתיבה נאה, ועוסק רוב זמנו בתורה, ומשתכר שלשה סלעים בשבוע, באחד אוכל ושותה, בשני לובש ומתכסה, שלישי מחלק לתלמידי חכמים, אמרו לו חכמים, בניך מה תעשה בשבילם ? אמר להם אם יהיו צדיקים אמר דוד נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, ואם לא צדיקים יהיו מה אני מניח את שלי לאויבי השם?"

את המקורות שצוינו (הגמ' על ירמיה) הסברתי ואפילו הוכחתי מהלשון שהכוונה שם היא רק שאין בכך מצווה.

לגבי ר' מאיר:

זה עניין אחר לגמרי - מה שמשנה שם זה לא הרמה הכלכלית אלא הרמה הרוחנית, לצורך העניין היה אומר אותו דבר על עני מרוד שאינו צדיק.

(ושם הטעם הוא הוצאת משאבים של ת"ח במקום ללימוד תורה לצורך עמי ארצות. בדומה לריש לקיש שאמר על חבילת ירק שהשאיר לבניו "ועזבו לאחרים חילם" או בדומה לרבי שפתח אסמי תבואה בשנות הרעב לת"ח בלבד וכשנתן לתלמידו יונתן בן עמרם וחשב שהוא עם הארץ אמר "אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ")

יתרה מזאת שאם מדובר באדם שאיננו הגון ושאינו נזקק לכך, יש בזה גם סיוע ביד עוברי עבירה. אני חוזר על דברי האור זרוע שנכתבו קודם, כשאדם נותן כסף לאחרים הוא צריך לדקדק היטב האם מדובר באדם הגון הנזקק לכך. לחלוטין לא ניתן לחלק מעות לכל פושט יד ברחוב ולחשוב שלכל הפחות אין בכך צדקה.

כל המאמרים מהגמרא שצוטטו (חלקם גם על ידך) רק ממחישים את הנקודה על דקדוק במתן צדקה.

ושוב - אנחנו חלוקים לגבי הסיוע בידי עוברי עבירה.

(הגמרות על ירמיה והחזקת טובה לרמאים מדברות על כך שאין מצווה בצדקה לרמאים - פשוט וברור. לגבי שאר הגמרות - עניינם שונה ואינם מדברות על צדקה כלל כאמור)

חשוב לדקדק אם אפשר - נכון (כדי לתת לעניים אמיתיים), אבל בסכומים קטנים א"צ לדקדק כ"כ (זה פשוט לא שווה את הבדיקה). לכן כשיש קבצן לא ידוע ויש פה ספק דאורייתא של "לא תקפוץ" בצירוף השיקול המידותי כנ"ל, גם אם אין חובה - עדיף לתת לו לפחות משהו (כי לצדקה אין שיעור מדאורייתא).

זו ענ"ד.

או שאתה נמנע מלתת לו בכל מקרה?

מודה שאני נכשל בזה לעיתים ונותן רק עפ"י מראה עיניים. כאמור, כדי לתת צדקה אתה צריך ליזום, לחפש ולברר ואני משתדל לעמוד בזה.

יש מצווה שאם עני אמיתי מבקש ממך צדקה תיתן לו.

אם כדי להמנע מלתת צדקה לעני שאינו הגון, אתה לא נותן צדקה גם לעניים הגונים, אז לא ברור למה אתה חושב שהדרך שלך עדיפה.

אמרתי רק שיש לבדוק הגינותו ולא אחרת.

אם אתה מתפלל במקום שמגיעים 2-3 עניים במהלך התפילה.

שייך שתברר את הגינותו של כל אחד מהם? 

ונניח שכן, והוא הציג המלצה של רב, והתקשרת לרב והוא אמר לך שהוא אכן מכיר אותו אישית כנזקק, כמה תתן? סכום שיצדיק את הטרחה, ואת הזמן שהעני חיכה לך?

לכן היה נשמע לי, שכשאתה מדבר על עניים הגונים, אתה מדבר על להימנע לגמרי מלתת לענייים המסופקים, ולתת רק בדרכים אחרות.

אם התכוונת למשהו אחר, תסביר מהו, ואיך אפשר ליישם אותו.

ראשית, יש לציין שכבר כתב השל"ה הקדוש בשם האר"י, והביאו גם המגן אברהם, שלא לגבות צדקה בזמן התפילה.

באופן כללי, אם יש חשש שהאדם אינו הגון אז אין לתת כי שב ואל תעשה עדיף. ולא מדובר במציאות מדומה, לצערנו אנו חיים בים גועש של תאוות ממון והחששות אמיתיים. כאמור, כל זה לא בא למנוע חלילה מתן צדקה, אלא לקיימה כנדרש וללא מכשול.

ואולי המצווה הכי גדולה שתעשה היא אם יזדמן לך לתת לו עצה או שתיים שיצליחו להוציא אותו מהמקום שהוא נמצא בו..

ולפעמים גם עצם ההתעניינות בבנאדם יכולה לגרום לו להתנהג אחרת..

אם נתת צדקה עשית את המצוה.

כתוב שמי שעושה את עצמו כנצרך לצדקה למרות שהוא לא ,

בסוף הוא יצטרך צדקה..

מקסימום זה יהיה העונש שלו

באמת אין מה לחשוב אבל שזה קצת יותר , 

עדיף לתת לבנאדם אמין.. (: 

כמו כן בבית כנסת  - לפי כל המנדבים (שנוררים בלע"ז) קופת בית הכנסת ראשונה

נותנים למי שצריך / לצד שלישי שיביא לו אישית.. (: 

אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר  (בבא בתרא ט-ב)

אולי יש חילוק שאני לא יודע?  

הוא לא חושש שזה רמאי, הוא חושב אולי זה מישהו שטובתו שיצא לעבוד.

עקרונית, השאיפה היא לעזור לנזקקים, בין אם בדרך של נתינה, בין אם בדרך אחרת [אפילו הפוכה].

אכפת לו מהעני והוא רוצה לעזור לו. הוא לא רוצה רק לצאת ידי חובת המצווה.

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

אבל זה רק מסתיר דברים מהאדם הספציפי הזה

"i don't want to see this"?

או "I'm not interested"?

לזה הכוונה?

(ובאמת לא ידידותי)