הייתי מסבירה שאסור, שזה כואב..

כשהוא מרביץ אני אומרת שלא נעים לאמא ומתרחקת. כשהייתי אומרת שזה לא נעים- בדיוק כמו שאת מתארת- הוא היה צוחק כאילו סיפרתי בדיחה.

אחת התיאוריות שלי היתה שזה עניין של תושמת לב- וזאת הדרך שלו להשיג התייחסות- אז ניסיתי להגיב יותר (בחיוב) כשהוא עושה דברים טובים וככה להראות שהוא מצליח להשיג גם תשומת לב (חיובית) מדברים אחרים שהוא עושה.

זה ככה כבר כמה חודשים. ואני מאוד זהירה עם מה שאני אומרת עכשיו אבל נראה לי שלאחרונה (עכשיו הוא בן שנה ו-9) הוא התחיל להבין וממתן את עצמו קצת. הוא גם עובר תהליך של גמילה מחיתולים אז כמובן שאני מאוד משבחת על כל פעם שמצליח ויכול להיות שזה ממלא את החוסר שהיה שם שגרם להתנהגות הזאת. עוד קצת מוקדם לי לדעת, הכל דיי חדש..

אבל ניסיתי לתת כיוון למחשבה

בכל אופן את לא הראשונה שכותבת כאן על מקרה כזה בגיל הזה אז אל דאגה, כנראה שבסוף זה מסתדר.. 

מאחלת לך המון המון סבלנות

הייתי מפסיקה את זה חד משמעית.

אין סיבה שתתנו לזה להימשך.

אל תתנו לו מכה אבל תשחררו את האחיזה שלו ותצעקו עליו חזק. לא יתכן שבשם הצורך להימנע מתגובה פיזית מצידכם הילד יהפוך לאלים פיזית.

זה לא המקרה שתופסים לו את היד ומראים לו איך לעשות "טובה" במקום להכאיב.

יש מצבים שחובה לצעוק.

למשל כשילד מסכן את עצמו או את האחים שלו.

וגם במקרה הזה. זה לא אנושי לא לזעוק מכאב ולהפסיק את הפגיעה. זה לא לצעוק מכעס. 

מה שכן (ושכחתי לציין זאת אתמול), מיד אח"כ צריך לחבק את הפעוט, לחזור לטונים הרגילים, ולהסביר שזה היה מאוד כואב ולא נעים וכו'.

גם התנהגות לא טבעית של קדוש מעונה לא נראה לי בריא.

שאם משתמשים בצעקה/זעקה במסורה, במקרים מיוחדים, כשמדובר בפגיעה מכאיבה מאוד של הילד, ואחרי שמתאוששים מהכאב מחבקים את הפעוט, זה טבעי וזורם ומעיד על בריאות נפשית של ההורה, ולא יבלבל או יפגע בבריאות הנפשית של הילד.

מה שהייתי ועדיין עושה. זה מורידה אותו ואומרת לו בצורה ברורה שמאוד כאב לי ולא נעים.

ואז הוא רוצה לחזור אז אני אומרת לו אתה יכול לעשות טובה, לתת נשיקה.

ולאט לאט הוא לומד.

בעצם המשחק הוא רוצה להגיד משו ולא יודע איך, בדרך כלל זה להביע אהבה, פתאום מרביץ בהתלהבות...

וצריך ללמד אותו את האפשרות הזו

צובט לנו את הפנים וזה ממש כואב!!

אמרתי לו שזה כואב לאמא, ושהוא צריך ללכת לפינה עד שהוא מבקש סליחה.

שמתי אותו באיזה פינה ולא הרשיתי לו לצאת. הוא בכה בהתחלה אבל בסוף ביקש סליחה ונתן לי נשיקה

אחרי כמה פעמים כאלה הוא הפסיק.

אם כן, תבדקי בעיות תחושה דחוף! 

כי זה בדיוק הגיל שלטפל בזה יהיה קצר ויעיל לפני שמצטרפות בעיות רגשיות

אין לי זמן והמחשב נשאר בחמץ..

אז אני משאירה לך הוראות

ילדים עם ויסות חושי לקוי זה אומר שיש להם איברים מסוימים שהם צריכים תחושות חזקות.

כנגזרת מזה, יש ילדים שנושכים כי הם מחפשים תחושה בפה.

יש ילדים שמחבקים חזק וכואב כי חסר להם תחושה בגוף.

יש ילדים שאוהבים להסתובב עד כדי סחרחורת.

יש ילדים שלא כואב להם נפילה על הראש נניח.

יש מלא דוגמאות.

מטפלים בזה בעזרת נתינת תחושה חזקה לאותם איברים שחסר להם. (כלומר אם הוא אוהב תחושה חזקה בידייםץ,

גם אם לך זה נראה כואב, פשוט עושים לו מסז' חזק חזק. יש כאלה שאוהבים עם סקוצ' או מברשת קשה)

זה שיטה שלימה שעכשיו מערכת החינוך הכניסה אותה לגנים.

אבל אל תחכי עד לגן! אם את חושבת שיש לו את זה תטפלי בזה עכשיו.. יעיל יותר!

(נותנים על זה ריפוי בעיסוק)

עד היום יש מושג בבית "תעשה בנעימות" 

הילד (כיום בן 13) היה צובט אותנו ומכאיב נורא

הייתי מורידה לו בעדינות את הידיים ואומרת לו "תעשה בנעימות"

ומדגימה לו על הלחיים לו ליטופים עדינים ונעימים.

זה לא הלך ביום אחד אבל זה עבד

אח"כ התמכרנו לנעימות...

וזה הפך למושג ביתי.

אולי יצליח גם אצלכם.

בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....