אני שישיסטית ולומדת באולפנא טובה ב"ה. שנה שעברה היה לי ממש קשה מצד אחד, אבל מצד שני הייתי שלמה עם עצמי, והכי חשוב, הרגשתי כ"כ קרובה לה' יתברך!
השנה ב"ה, (אני לא מתלוננת ח"ו) כל הקושי של שנה שעברה נעלם, והיה לי כ"כ טוב! הרגשתי ממש שפע של ברכה בכל התחומים. אבל מצד שני, גם הקירבה שלי והקשר שלי עם הקב"ה נעלם לאט לאט. כלפי חוץ, התחזקתי מאוד. הלכתי להמון שיעורי תורה, הארכתי חצאיות, התפילות התחזקו, הכל היה ורוד...
אבל לאט לאט זה נעלם.
היום אני פשוט מרגישה ריק עצום בתוכי, איפה שפעם היה הקב"ה. מין כובד כזה, שלא נותן לי לשמוח במה שיש, שזועק לי שהחיים שלי לא חיים בלי הקב"ה. אני כבר בקושי מתפללת. לא מצליחה לדבר עם ה'. אפילו לבכות אני לא מצליחה. כאילו מישהו לקח את הנשמה שלי ופשוט הקפיא אותה.
כבר ניסיתי כל מה שיכולתי. למדתי מספרים על עין טובה ועבודת ה', ניסיתי בכוח להתבודד, לשאול רבנים לא העזתי, אבל בכל הדברים שכן יכולתי, עשיתי. אני כבר לא אותו אדם.
אני לא יודעת מה לעשות!
ועוד נקודה, כל החיים שלי הייתי ילדה טובה, אפשר לומר חננה, דוסית, בת של רב. ככה גדלתי בלי להתאמץ, אף פעם לא נלחמתי עם עצמי, או עבדתי על עצמי (במובן של עבודת המידות..), או התאמצתי באמת בצורה כלשהי... ועכשיו.. אני פשוט לא יודעת איך עושים תשובה. אני לא יודעת איך עובדים קשה. איך מזיעים. איך משתפרים. איך מתקנים עולם.
וזהו... הגעתי למצב שאני לא יודעת מה לעשות. אני כבר נגעלת מעצמי, לא מצליחה לשמוח, מדרדרת כל הזמן ובכללי, פשוט לא אני!
לא יודעת איך תוכלו בדיוק לעזור לי, אבל אני לפחות מנסה..
בתפילה שיהיה טוב