בס"ד יום שני י׳ בניסן התשע"ו (אחרי מסע פסח)
((סוגריים כפולות=נוסף בכתיבה. עדיף לקרוא קודם בלי סוגריים כפולות))
וואו, סוף סוף אני מבין למה צריך לכוון, לפני התפילה, על זה שאני אחד מעם ישראל.
זה התחיל בזה שהקומונרית אמרה שיצאנו (מחוז יהודה) אלפיים, ואיזה הבדל זה לעומת מחוז דן (אם אני לא טועה), שיצאו שתים עשרה אלף.
חשבתי על זה במהלך החידון בערב, שאם אנחנו אלפיים וזה כל כך הרבה, מה זה אומר על מחוז דן?
ואז חשבתי רגע, ומה עם התנועה? איך משתלטים על עשרות אלפי חניכים במסעות בפרט? ובפעילות השוטפת של התנועה בכלל?
פתאום הבנתי, וואלה יש אשכרה עשרות אלפי אנשים, שנמצאים באותה מסגרת אידיאליסטית שאני נמצא בה.
((ואז פתאום אני(מקווה ש) מבין את המשמעות של עם ישראל, אנחנו מיליונים(!) של בני אדם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. מיליוני אנשים, שלאבותיהם התגלה הקב"ה שאין לו צלם אנוש.))
אחרי החידון(הגענו למקום תשיעי) הייתה תפילת ערבית. ניסיתי לדמיין המוני אנשים מסביבי, כולם פונים לכיוון ירושלים, וכולנו אומרים את אותן אותיות אותן מילים, שמטרתם היא להתפלל. הרגשתי את כל ההרים מסביב, רועדים מקולות של עשרות אלפי אנשים, שמשבחים, מבקשים ומודים לבורא עולם.
(( איזו אמונה זו שאנחנו הולכים ומתפללים, את אותה התפילה, בזמנים קבועים, עם חוקים לא כל כך ברורים (אפשר להגיד אפילו נוקשים), ולמה ? כי אנחנו מאמינים להורים שלנו, שסיפרו לנו סיפור שעובר במשפחה, שנה שנה, דור דור, מאה מאה, אלף אלף, במשך יותר משלושת אלפים ! שנים !! סיפור על הר שומם, באמצע המדבר, שעליו נגלה לנו האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון קונה שמים וארץ, ומסר לנו את התורה, את דרך החיים שלנו, התורה שבזכותה (ובגללה) אנחנו היחידים שקיימים כעם אלפי שנים! עם התקופות הטובות, וגם ואולי אפילו בזכות השעות הקשות.
זה פשוט בלתי נתפס, שלמרות שהגענו לכל מקום (כמעט) בעולם, וגורשנו ממקומות רבים (=כמעט תמיד מלווה במוות), והתנכלו לנו ועשו בנו פרעות ונרצחו (על קידוש השם), עשרות מיליונים מעמנו! ועברנו שואה איומה, שבה מתו עוד כשישה מיליונים מעמנו (מתוך כעשרה מיליון באירופה), בכל זאת שלוש שנים אחרי חזרנו לא רק להיות עם, אלא לתפקד כעם עם ריבונות עצמית, על אותה הארץ שאבות אבותינו שלטו בה לפני אלפי שנים, ובמשך אלפי שנים אבותינו רצו לחזור ולהקים שוב מדינה, אנחנו הבנים חזרנו והקמנו מדינה!!!))
זו הייתה אחת מתפילות ערבית הכי טובות שהיו לי אי פעם.
אחרי ערבית חשבתי, וואלה רק בשביל זה היה כדאי לבוא, ואז הגיע היום השני. אחרי ההליכה (הדי משעממת) הגענו למפקד שהיה מול הר גריזים והר עיבל, אחרי המפקד הייתה תפילת מנחה, ואם בתפילת ערבית ניסיתי לדמיין עשרות אלפי אנשים, במנחה ניסיתי לראות מיליוני אנשים שמתפרסים על כל ההרים מסביב(קשה לראות אותם רק על שני הרים), ולהבין שככה כנראה היו אבות אבותינו בברית הברכות והקללות.
לדמיין את האמן בסוף כל ברכה (בשמונה עשרה ובזמנם), וואו הרגיש מדהים.
הייתי חייב להוסיף בתפילה בקשה\רצון ואני אסיים איתה:
ה׳ תתגלה אלינו!
