שמתי לב שערב חג פסח הוא זמן בו מגיעים הרבה זוגות לחדר הטיפול.
על אף החיוב שכל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים, יש הרבה החשים שזהו זמן בו מתפרצים לחצים וקשיים ברמה הזוגית. כל אחד מקפיד בהקפדה כזו או אחרת. זה בהלכה וזה בניקוי , אך ההקפדות הם גם על הזולת.
יש הרבה רגעים של "עין בוחנת" וביקורת הדדית בימים אלו, הביקורת מולידה אכזבה וכעסים, תחושה כללית של כבדות וריחוק.
אבל, אפשר גם אחרת. חג הפסח הוא חג של התחדשות, כל התחדשות מאתגרת, התחדשות בהגדרתה היא שינוי, עם זאת יש אנשים ששינוי קשה להם.
הייתי רוצה להתבונן על מקצת ההלכות הקשורות לפסח ולראות את ההזדמנות לעבודה הזוגית ומשפחתית שבהן.
"בדיקת חמץ" - אדם חייב לבדוק בחורים ובסדקים ולחפש חמץ, אם נשאר אפילו קמצוץ חמץ, חס ושלום שלא יעבור אדם "בבל יראה ובל ימצא".
חמץ הוא אסור אפילו ב"יראה", הרושם של ראית חמץ גם הוא אסור, מכאן המאמץ הגדול להילחם מלחמת חורמה בחמץ.
"גדולה מידה טובה ממידת פורענות..."
ככל שרואים עד כמה קמצוץ חמץ הוא בעיתי, על אחת כמה וכמה, נבין את כוחה של נקודה קטנה של טוב ואור כמשנה את המציאות.
האתגר בפסח הוא לצאת מארבע האמות של הכעס, של ההקפדה והאכזבות.
אם נחזור לרגע ליציאת מצרים, נזכר כמה אכזבה הייתה לבני ישראל, לאחר כל מכה הם ציפו לצאת מעול המצרים אך לא קרה.
היכולת לצאת ממצב של מיצרים למרחב של גאולה היא היכולת להתעלות מעל הראיה הצרה ולהתבונן בראיה רחבה הרבה יותר.
לראות אילו נקודות אור קיימות על אף האכזבה.
צורת מבט כזו על המציאות נכונה לגבי הנהגת ה' ואף לגבי בני הזוג של כולנו.
ייתכן שאלף פעמים האישה ביקשה מבעלה לעשות דבר מסוים או להיפך שלא לעשות דבר אחר ובפועל דבר זה עדיין לא התממש כמו שביקשו.
אך האם הם הבחינו בהשתדלות של בני הזוג, האם הם התבוננו בדברים נוספים טובים שבני ובנות הזוג דווקא כן עשו.
ייתכן שהבעל ביקש בקשה שבעיניו היא בקשה קטנה אך בעיני האישה זה מאמץ גדול, לכן התוצאה לא כפי שהבעל ציפה, האכזבה גדולה. אך רגע, האם הבעל ראה את התמונה הרחבה, את המאמץ הנדרש מבת זוגו לעמוד בעוד כמה משימות במקביל לבקשתו.
האם האישה מבחינה בהשתדלות של בעלה? על אף שאולי לאשה הבקשה היא לא כל כך קלה.
ככל שנחפש את נקודות האור הללו אפילו "במשהו", תחושת האכזבה תוחלף בתחושה של הערכה והוקרה.
במרחב שכזה כל שינוי יותר קל.
המבט הזה נדרש לא רק במרחבי הניקיון וההלכות של חמץ ומצה, אלא בכל מרחבי החיים הזוגיים.
החל מהמרחב האינטימי וכלה בהתנהלות הבית, והמשפחה.
ככל שאדם נעול ומשועבד למרחב ההקפדות שלו, למעשה הוא משועבד לאגו שלו והוא אינו יכול לראות את הזולת.
השעבוד הזה יכול להיות עטוף בטיעונים מטיעונים שונים, הלכתיים או אחרים בסופו של יום זהו עדיין שיעבוד.
ולהיפך, היכולת לראות את האחר ולהתקשר אליו זוהי הגאולה.
כך אצל עם ישראל וכך אצל כל אחד ואחד מאתנו.
בתחילת ההגדה אנו מצהירים "הא לחמא עניא וכו' " שם אנו מזמינים כל מי שרעב וכל מי שצמא שיבוא לשהות אתנו בליל הסדר.
ההצהרה הזו היא לא רק כלפי חוץ (הרי לא פותחים את הדלת וכורזים) אלא בעיקר כלפי פנים, כלפי עורך הסדר.
האם אתה - עורך הסדר רואה את הזולת, את הצימאון שלו למילה טובה, לחיוך ולהארת הפנים.
העבודה "המידותית" הזו, ביכולתה "להפוך" את החג ולהאיר אותו באור אחר.
ככל ששבוע שלם נתמלא לא רק בלחפש את החמץ שכבר ביטלנו, אלא את המצה – לחם אמונה, את האור.
כך נצא אנחנו ומשפחתנו לגאולת עולם.
בצורה זו אנו בונים קשר אחר עם בני הזוג שלנו, עם הילדים שלנו וכמובן עם הקדוש ברוך הוא.
אני מציע שבימים שלפני פסח נתאמן לחפש נקודות אור עליהם נאיר, נאמר מילה טובה של הערכה ותודה ונחלק ביקורת במשורה. נעצים את המאמץ שכל אחד עושה כדי לעשות טוב.
ככל שנרבה בהארה של אותו האור נזכה להיכנס אחרת לחג החירות.
חג שמח,
חג מלא בהתבוננות בטוב.
