כשאמא שלי תלך לנוח נשתלט על המחשב 😎

כולם שלך, כוכבי רקיע!

 

יַלְדָּה, יַלְדָּה, 
אֵין אַגָּדָה לִי – 
הִיא נִשְׁתַּתְּקָה מִזְּמָן. 
לָכֵן יָקָר כָּל שִׁיר בַּנָּלִי 
בְּסוֹד סוֹדוֹת שֶׁל הַיוֹמָן. 

כֻּלָּם שֶׁלָּךְ - כּוֹכְבֵי רָקִיעַ. 
אֵין אַגָּדָה לִי - 
הִיא נִשְׁתַּתְּקָה מִזְּמָן. 

הַאִם לֹא טוֹב לָךְ פֹּה לָנוּחַ? 
בְּדִידוּת הַשְּׁנַיִם - כֵּפֶל חָג. 
פֹּה כָּל מִשְׁעוֹל - מַחְסֶה בָּטוּחַ 
מֵרוּחַ, רַעַם 
וּבָרָק. 

כֻּלָּם שֶׁלָּךְ - כּוֹכְבֵי רָקִיעַ. 
אֵין אַגָּדָה לִי - 
הִיא נִשְׁתַּתְּקָה מִזְּמָן.

 

וּבַמֶּה אֲכַסֶּה
עַל צֵאתִי מִיְּרֵכַיִךְ
הַפְּרֵדָה
הַבְּגִידָה
הַגֵּרוּשׁ
זְקִיפַת-הַקּוֹמָה
נְשִׂיאַת-הָרֹאשׁ
מֵעָלַיִךְ
וּפִי הַמְמַלֵּל גְּדוֹלוֹת
וּבַמֶּה?
הֲלֹא בְּנָפְלִי אַפַּיִם
עַל פָּנַיִךְ
הֲלֹא בְּהַקְרִיבִי פֶּה
לְשִׁירַיִךְ
הֲלֹא בְּשׁוּבִי אֵלַיִךְ
אֲדָמָה

 

מבר וכל מועדון 
מבית קפה או מלון 
אפשר לראות כולם יודעים 
זה במבט בתנועה 
בקול של כל מזכירה 
אנחנו כאן עוד מחכים 

ובלילה עיר 
נותנת עוד סיבה לשכוח מי אתה 
ובלילה עיר 
הולכת אבודה שוכחת את עצמה 

מה שנראה קל קשה 
מה שרוצים לא יוצא 
אולי זה כל מה שנשאר 
שוב סיכוי אחרון 
אני יוצא באישון הלילה שוב קורא לי 

ובלילה עיר 
נותנת עוד סיבה לשכוח מי אתה 
ובלילה עיר 
הולכת אבודה שוכחת את עצמה

 

 

(הם באמת טובים)

 

שלא ידפוק אותי הלב
באמצע היום, שלא אכאיב
לאיש ולא אכאב, שיהיה
חלב ולחם טרי, טיפת אור,
מעט מים. שכל המכשירים
יפעלו, שכל התוכניות
יעלו, שכל הפשעים יבוצעו
אחרי שאעצום עיניים.

 

שה בלילה בלי אדם 
לא טוב ביום עם אנשים 
עולים לזרוע בעיתם 
כוכבי לילות אורות קלושים 

והרחובות בעיר כתהום 
בלילה עצב מגושם 
קשה עם אנשים ביום 
בלילה אין בהם אשם

 

מתוך היאוש הזה
אין לי הרבה ברירה.
מנודה- בתוך קהל של עצמי.
כל המראות רואות.
מנודה.

אני רוצה לבכות ואין לי על מה
אני רוצה לשקוע ואין לי איך.
אני רוצה להיעלם
להיבלע.
ואין לי למה.

אז אני שרה לעצמי,
ומקווה שאשאיר משהו בעולם
שאהיה לתועלת.

 

(@כישוף כושל)

 

כנועים וכפופים בפני האל
כורעים אל האל להתפלל
שמה ששכחנו נרשם במגילות של אור
ויינתן ביום הדין על קלף של עור

ועל הלב יש עננים
קרני התגלות בין בניינים
כולאים פרפרים בתוך כלובי אדם
אני כבול בתוך עצמי, אני פרפר אדם

חיכיתי כל כך שייפתח 
כלוב הברזל המרותך,
אבל לא ידעתי שטמון אצלי ביד
אותו המפתח המיוחד

עכשיו אני עף מעל האש
רואה את הכלוב ומבקש
מבני האדם לצאת מהכלובים
כדי שיעופו הפרפרים.

אך באותו בוקר על גל משב הרוח
פרשתי כנפיים בשדה פתוח
הייתי חופשי וראיתי אור
אין לי מילים שאוכל לזכור

 

תודה שהזכרת לי אותו.

או שיר ראשי ושיר משני?

סתם, אני אשקול את זה.

לא מצאנו רגע נחת באלו המילים
התשובה תמיד בורחת לאלף כיוונים
לא ביקשתי דבר, רק עמדתי מרחוק
הימים, ימים של פחד מן הבכי והצחוק

כשישטוף הגשם את סמטאות העיר
ורק אחכה שתלבשי את המעיל 
ונצא לרחוב ונלך אל הים
ותראי כמה יופי מחכה לנו אי שם

אם אמצא לרגע נחת בעינייך התוהות
אחכה בינתיים, אשאר כדי לראות
איך הגשם שוטף מעלייך כל כאב
את יפה, את מים שזורמים לי אל הלב

המילים הופכות למים ומעל סירה תשוט
בתוכה אנחנו שנינו מחפשים קצה של חוט
והשמש מפזרת זהבים על פני הים
זאת שקיעה אחרת כי אנחנו כאן

אם אמצא לרגע נחת בעינייך התוהות
אחכה בינתיים, אשאר כדי לראות
איך הגשם שוטף מעלייך כל כאב
את יפה, את מים שזורמים לי אל הלב
 

 

הנה נפתלי, נפתלי הדג 
הפה קצת פתוח לא מוציא אף מילה.
מתחת לפוני עיניים כחולות 
הרופא אמר שהטבע עושה טעויות.
וכולם הסתכלו עליו וצחקו
מבוקר עד ערב עושה פרצופים 
מתבלבל בידיים מלכלך ת'סדינים 
וכולם הסתכלו עליו וצחקו.
(כולם צחקו עליו והתרחקו)
קשה, קשה להיות בן-אדם
נפתלי רוצה לחזור אל הים 
לפעמים קירות חשופים זה מראה מלבב 
כמו מסך שקוף שמכסה את הפגמים.
חיוך שמתוח עד כאב 
בעולם המופלא ללא מלים 
שקט, שקט שאפשר למשש 
כחול בעניים זה מה שיש.
קשה, קשה להיות בן-אדם,
נפתלי רוצה לחזור אל הים.

 

נזמר נא את שיר אליפלט 
ונגידה כולנו בקול: 
כאשר עוד היה הוא רק ילד, 
כבר היה הוא ביש גדא גדול. 
בו שכנים ושכנות דיברו דופי 
ואמרו שום דבר לא יועיל - 
אליפלט הוא ילד בלי אופי, 
אין לו אופי אפילו במיל. 

אם גוזלים מידיו צעצוע, 
הוא נשאר מבולבל ומחייך, 
מחייך מבלי דעת מדוע, 
וכיצד ובשל מה זה ואיך. 

ונדמה כי סביבו, זה מוזר, 
אז דבר מה התרונן כה ושר. 
בלי מדוע ובלי כיצד, 
בלי היכן ובלי איך ולמה, 
בלי לאן ומאיזה צד, 
בלי מתי ובלי אן וכמה. 
כי סביב ככינור וחליל 
מנגינה מאירה, מצלצלת. 
אם נסביר לך מה זה יועיל, 
איזה ילד אתה אליפלט. 

בליל קרב ברעום אש מזנקת, 
בין אנשי הפלוגה קול עבר: 
העמדה הקדמית מנותקת, 
מלאי תחמושת אזל בה מכבר. 
אז הרגיש אליפלט כאילו 
הוא מוכרח את המלאי לחדש, 
וכיוון שאין אופי במיל לו, 
הוא זחל כך ישר מול האש. 

ובשובו מהומם ופצוע, 
התמוטט הוא, כרע וחייך. 
הוא חייך מבלי דעת מדוע, 
וכיצד ובשל מה זה ואיך. 

ובליבות חבריו, זה מוזר, 
אז דבר מה התרונן כה ושר. 
בלי מדוע ובלי כיצד, 
בלי היכן ובלי איך ולמה, 
בלי לאן ומאיזה צד, 
בלי מתי ובלי אן וכמה. 
מסביב ככינור וחליל 
מנגינה מאירה, מצלצלת. 
אם נסביר לך מה זה יועיל, 
איזה ילד אתה אליפלט. 

ובלילה חבוש קסדת פלד, 
אט ירד המלאך גבריאל, 
וניגש למראשות אליפלט, 
ששכב במשלט על התל. 
הוא אמר: אליפלט אל פחד, 
אליפלט, אל פחד וחיל ‟ 
במרום לנו יש ממך נחת, 
אף שאין לך אופי במיל. 

זהו זמר פשוט גם תמוה, 
אין ראשית לו וסוף והמשך, 
זימרנוהו בלי דעת מדוע 
וכיצד ובשל מה זה ואיך. 

זימרנוהו כך סתם זה מוזר, 
כי דבר מה התרונן בו ושר... 

 

אם זר קוצים כואב 
זה מה שאת אוהבת 
אלך אל המדבר 
ושם אלמד לכאוב 
ואם שירים אהבת 
רק שכתובים באבן 
בין הכפים אגור 
ובסלעים אכתוב. 

ואז כשנתכסה 
עם החולות בחושך 
וספר הדברים 
בחושך יתכסה 
תגידי לי מילים 
יפות מבכי ואושר 
הוא כנראה אהב אותי, 
האיש הזה. 

 

 

אחח... נתן יונתן.

ליד הרכבת ראינו שכבות בהר,
זו על זו, קדומות, קשת על קשת,
גם אנחנו נהיה כך, אולי מחר, 
יחדיו, צמודים, וגבוה מעל – הדשא.
אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.

כל הלילה עמל הירח כמטורף
וטשטש נגודים וסתירות והרגיע דם ומים.
ילדתי, אין עוד הבדל עכשיו,
כדין כל העולם הוא דין השנים.
אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.

הפתיליה והסיר שעליה – בנחת
מה אכפת לשניהם, הם זה לזה רוחשים,
גם אנחנו עוד נהיה כך ביחד,
אדומים וחמים ואחד בשני לוחשים.
אמרתי לך שיהיה כך –ולא האמנת.

יש בנו נגינה ואין בנו די רעם.
מתי סוף-סוף נלמד להיות קשים? 
הכפירים, נערה, אינם רעבים אף פעם,
רק צדיקים וכבשים רעבים ורשים.
אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.

ראי, אהבתנו היא עכשיו בלי גבול,
והגענו לגבול שאין בו אהבה.
השומרים אמרו ססמתם והשער נעול,
הילדים הלכו הביתה, החשמל כבה.
אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.
 

 

 

כשגאונים נפגשים וזה.

(@Slow motion)

השיר הכי שמלאני שאני מכיר.

 

מרחוק אפשר לראות 
את אחלמה ואת כדכוד 
אורות מנצנצים בחושך 
והגבר באפוד 
השמיע את מילות הקוד 
הגענו אל אבני החושן 

בין הים והנהר 
הר ועמק וּמדבר 
ארץ רחבת ידיים 
חמוצי זיעה ודם 
מן הקרב שטרם תם 
המתים חייכו עדיין 

אז אמרנו הודיה 
על הנס שפה היה 
הרודפים הפכו פנים לברוח 
כחולמים היינו אז 
עד לְבוא שלל חש בז 
לעמוס כתפיים במלקוח 

בין בזים לבוזזים 
שם נפלו הנועזים 
גם בארזים נפלה שלהבת 
זה מקרה וזו שיטה 
יד רוחצת אחותה 
מנגבת באותה מגבת 

אני מצדיע לדגל 
ולכל חברי למסע 
הביטו להיסטוריה בעיניים כי עשינו 
מה ששום עם לא עשה 

כנענים ויבוסים 
מלפנינו בנסים 
עזובת שדה ובית 
במורד נעשקים 
נסו בני הענקים 
עד פליטים שם נעלמו מעין 

אז בנינו את עוולות 
והלכנו בִּגדולות 
וגם גֶזל עיר ואם - מחורבותיה 
שוב בנויה לתלפיות 
כבשנים קדמוניות 
בין שפלות לעמק אין שומע 
איך פורחת הקריה 
שמה קראנו אפליה 
שם נישאת מראש הרי קיפוח 
נידויים וחרמות 
במישור דעות קדומות 
שם בנינו את נזרע לרוח 

אני מצדיע... 

 

@נפתלי הדג
שירים יפים פשוט תשלח בוואצפ, טוב?

סתם נחשוב על זה

אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה

והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות
לשבור חומות ולהעיר אותך
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן
בשיר אחר

והכל יקפא...

ימי בציר, ימי ניגון ושיר
הלך עבר בדרך עפר

ומי היה בדמות אותו העלם
תרצה לשאול
היה הוא הלך בבגדי בן מלך
נסיך של שאול


וגם:

אשכרה.

קפוץ לי