תגידו.. עלתה לי מחשבה! מותר לי פשוט להחליט שלא רוצה את הדרך הזו? לא מעוניינת בה. לא עושה לי טוב. נקודה.
כל מה שזה אומר - ההצעה, קודם הבחור, אחכ הבחורה, הלחץ להחליט מהר כי הבחור מחכה, ההתלבטות אם לברר ועם מי, האומץ להתקשר לברר לשאול להיות עדינה מצד אחד וממוקדת מצד שני, התמונה (אל תיתפסו לזה כרגע), אם ההחלטה לא לצאת אז ההתנצלות וההסברים למשדרכת שלפעמים מתעקשת, וזה מסתבך כשהיא חברה טובה או אדם שאת מעריכה מאוד, ואם ההחלטה לצאת אז הציפיה לטלפון הראשון, הזרימה המעושה והמדומה בשיחה ההיא, ההתארגנות עם כל מה שזה כולל כשמשקיעים, התחושה החזקה בבטן כשכיף וכשלא כיף, כשנעים ונחמד או כשממש ממש לא, הפחד להיות בררנית אז לצאת שוב כשלא בטוח, ההחלטה לחתוך כשלא והבחור שמתעקש, או הוא מחליט שלא והאכזבה שבאה בעקבותיה, היחסים עם המשדכת אחרי קשר טיפה ארוך, הציפייה להצעות שאין בכלל והבלאגן שזה עושה בראש כשיש פתאום הצפה מוגזמת, וחוזר חלילה.
בכוונה פרטתי. וזה לא הכל
ניראלי שזה מוגזם. שזה כמו משחק מבוכים כזה שהסיכוי להגיע לסוף דיי נמוך. כאילו מישהו מכתיב עם ספר וחוקים איך הכי טוב שזה יתנהל. וכוחם מודים שזה לא אידיאלי, אבל ממשיכים ככה. כי ככה.
אבל תגידו, ובצדק, 'תני אלטרנטיבה'!, אבל אין לי. אין לי. טוב?
תנו אתם.
חוצמיזה אם אגדיר בצורה חותכת, בעלי בטוח לא נמצא במפגשים מעורבים, בבר של דתיים, או בלימודים שלי.
אז זה מלחיץ פשוט
כי להמשיך עם הדרך הזו, הנפש שלי לא מסוגלת. מעצם המלאכותיות שבך.
להכיר אותו ספונטנית? אין לי איפה ככ.
ועדיין זכותי לומר שסיימתי עם הדרך המוכרת. לא מוכנה להכנע לזה גם אם זה לא נכון לי.
חייבת להיות דרך אחרת.
ובינתיים? יוצאת בהצהרה. ברצינות. שלא מכירה יותר ככה
וזהו.
)
