איזה לב בוגדני זה, יום אחד הוא עוד יביא למותי. מטפטף לי את הרעל הכי זול שהוא מוצא. לא שיש לי לשלם על משהו משובח יותר. גם את מעט האנרגיות שאני משקיעה כדי לחייך אליך אני מעדיפה לשמור לעצמי. אבל בכל זאת, אם כבר שקרים, הייתי רוצה קצת יותר אמינות. לפחות שהטעם המגעיל לא ישרוף לי את הגרון.
אני בוכה. לא ממש, דמעה קטנה כזאת, ברחה לי מהעין. זה כל כך אנושי להתלונן שזה מצחיק אותי, אבל אני לא יכולה לצחוק כי נוקשות לי השיניים. קר. הבדידות הנוראה הזאת, מקפיאה אותי. אתה יודע, זו אחת הסיבות שאני ממשיכה לקנות את השקרים הזולים שלך. השריפה שהם עושים לי בגרון, צורבת שזה כואב ממש כמו אהבה אמיתית. אבל אין מה להגיד, זה מחמם מבפנים. ואני חייבת קצת יותר חום. חשוך שם בבטן שלי, אין טיפה של אור. כל כך הרבה חושך, שלפעמים זה נראה כאילו הדם שלי שחור. לא הייתי מתפלאת אם הוא באמת שחור. זה מסביר את הכל.
אני נשכבת לאחור ועוצמת עיניים. הגיע הזמן לחלום.
משהו מנצנץ על הרצפה וזה מציק לי, איך זה חודר מבעד לריסים. אני שולחת יד עצלה, מגששת בזהירות ומרימה שבר זכוכית קטן, פינותיו מוכתמות בטיפות דם כהה. מתלבטת לרגע אם אתה השארת לי את זה, בניסיון עלוב לעורר בי רחמים או אמפתיה. אבל לא, לפי הצבע זה שלי, עוד רסיס שנפל לי מהלב. אני פותחת את הפה לרווחה ודוחפת אותו עמוק לגרון. הוא קצת שורט אותי בדרך למטה אבל אני מקווה שהוא יחזור למקום, אולי הוא מה שצריך כדי לתקן את מה ששבור בי.
כנראה הוא שרט חזק מדי, פתאום הפה שלי מתמלא בנוזל חמים ומר. אני בולעת אותו בעקשנת של זאבה ומלקקת את השפתיים. שקרים, דם, מה זה משנה מה אני אוכלת. גם ככה בסופו של היום הנשמה תקיא כבר הכל.
פעם ניסיתי לומר לה שזה בריא, אבל היא פשוט לא מאמינה לי. חכמה הנשמה שלי. מזל שיש אותה, עם לב בוגדני כזה, שקונה לי את הרעל הכי זול שהוא משיג. גם רעל, גם זול. אין שילוב גרוע מזה. וגם ככה אני מתה מפחד מהיום שבו יימאס לנשמה הזאת והיא תקיא גם אותי.
בחוכמה של זאבה היא תבין שאני והגוף שלי לא יודעים לארח אף אחד חוץ ממוות. ואז היא תקיא אותי, תקיא אותו, תקיא את הכל.
ותלקק את השפתיים.



