אבל אף אחד לא אשם.
אני האשימה היחידה.
ואני לא אקלל. אני אתאפק
אבל כואב וזה עומד לצאת ולהתפרץ.
ואני יכולה
ואני מסוגלת
ואני אעשה את זה
אבל אני לא רוצה.
אני מכורה. מכורה לזה כל כך שזה שורף.
האם קיימת מציאות אחרת?
את התשובה לשאלה זו רק אני יודעת.
ואני יודעת שהיא קיימת. זו אני שלא נותנת לה להתקיים.
ושוב אני האשימה.
ושוב אני הכושלת
ושוב אני ההאבודה
ושוב אני הטיפשה
ושוב אני האכזרית
ושוב אני הרעה
ושוב אני הדפוקה
ושוב אני הכל, חוץ מטוב.

(אפשר לשלוח לך חיבוק?)