אם כולם יכתבו נכון - איך אני ארגיש שאני כותב במשלב גבוה יותר מהסטנדרט? איך ארגיש עילאי ומתנשא שוב?

|מזועזע לחלוטין מהרעיון|

רטוריקה סוגסטיבית - שלב בדבריך מילים לועזיות ולטיניות בלתי-מובנות רבות ככל האפשר וכך תישמע חכם ומלומד וגם דבריך יראו בעלי משמעות וחשיבות יתירות בלי קשר אמיתי לתוכנם.

(ובהקשר הזה - זה נראה לך מקרה שהאקדמיה ללשון העברית לא מצאה מילה דווקא למילה 'אקדמיה'??)

הצורה הנכונה של פעולה בגוף ראשון בזמן עתיד היא - אעשה, אפעל, אסביר.

א' תחילית (מתוך אותיות אית"ן) = אני, ואחריה הפועל.

לא "אני אסביר" כי זו כפילות,

ולא "אני יסביר" כי י' תחילית שייכת לגוף שני.

אבל בין שתי הטעויות דווקא נראה לי שהטעות השנייה פחות חמורה כי הצורה הבסיסית של הפועל היא גוף שני עבר, ולכן כשאומרים "אני" לפני הפועל מתייתרת ה-א' ונשארת הצורה הבסיסית של הפועל שהוא גוף שני.

לכאן הפסקתי להקפיד על זה, בעיקר בסביבה שלא מקפידה על דקדוק נכון וזה נראה בה מוזר.

לכפילות הזאת קוראים הכברה, והיא די מקובלת בעברית. אין זו טעות. בדיוק כמו להגיד "הוא יסביר", אע"פ שכביכול הנשוא כבר מרמז שמדובר בגוף שלישי (ולא שני!!) - נהוג לציין את הנושא במפורש בעברית. 

@הייזל? אני צודק?

הכפילות מוצדקת לשם הדגשת הגוף בלבד (זכור לי שראיתי את זה באיזה ספר דקדוק של אחד הראשונים, לא זוכר איזה), ולא כמקובל היום.

כמו שהדגשתי - שתי הצורות הן טעויות, השאלה איזו מהן בוטה יותר - אם הטעות שמשאירה את הצורה הנכונה אבל מוסיפה עליה כפל משמעות מיותר, או הטעות שמפרקת את הצורה הנכונה לחלקיה (ואתה צודק כמובן שנסתר הוא גוף שלישי - טעות מביכה...).

אבל לצערי אני לא כל כך מבין בדקדוק, אשמח לתיקון.

אני מסכים שהשגיאה של שימוש בלשון נסתר לגוף ראשון היא בוטה יותר דקדוקית, אבל כוונתי הייתה ששגיאת תוכן יותר חמורה בעיניי משגיאה דקדוקית (אלא אם ההבנה שלי של חלוקת המילה 'אסביר' לאות איתן וצורת הבסיס 'הסביר-יסביר' שגויה ואז באמירת "אני יסביר" יש גם טעות תוכנית).

תודה, חיכיתי לתגובה שלך.

אך לא בדקתי את זה רשמית.

(לעומת שימוש לא נכון באותיות אית"ן שזו שגיאה של ממש שאין לה מקום בעברית.)

חוץ מזה שיש בעברית מקום לכפילויות, ובדוגמה להלן זה אף נחשב למשלב גבוה יותר:

ביתו שלו. כסאו של הנסיך.

אין הבדל בין כפילות לצורך הדגשה (כמו "אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם" וכדו') לכפילות מיותרת?

רצוי לא להכביר מילים, אבל זה מקובל כמובן. "הסברתי" שווה ל"אני הסברתי", "נלך" שווה ל"אנחנו נלך", "אעמוד" שווה ל"אני אעמוד", פשוט כי הנושא כבר כלול גם הוא בפועל. אבל שים לב שהפעלים הללו בגוף ראשון. ברגע שעוברים לגוף שני או שלישי כינוי הגוף (אתה, הוא, הן) הכרחי. ולכן הדוגמה שנתת עם "הוא יסביר" אינה מקבילה ל"אני אסביר".

לדעתי הייתור בולט ומרדד את המשלב בעבר ("אני הסברתי") יותר מאשר בעתיד ("אני אסביר"), אבל אתה מוזמן לחלוק עליי...

@ימ''ל - הצורה הבסיסית של הפועל היא גוף שלישי בעבר בצירוף השורש. זה לא אומר שנתחיל לפרק את המילים לרכיביהן במקום לדבר פשוט... ולא הבנתי למה אתה חושב שכפילות תוכנית חמורה משגיאה דקדוקית. 

א. "הצורה הבסיסית של הפועל היא גוף שלישי בעבר בצירוף השורש. זה לא אומר שנתחיל לפרק את המילים לרכיביהן במקום לדבר פשוט..." - נכון מאד, ברור שזו שגיאה לפרק את המילה לרכיביה ושזו לא הצורה הנכונה, גם הדגשתי זאת כמה פעמים. רק אמרתי שגם הכפילות היא שגיאה ולכן לאו דווקא שהיא העדיפה מבין השגיאות.

ב. ולא הבנתי למה אתה חושב שכפילות תוכנית חמורה משגיאה דקדוקית"  - מהסיבה הפשוטה שבשביל לשים לב לשגיאה דקדוקית צריך לדעת את כללי הדקדוק לפחות בצורה בסיסית, אבל כדי לא לטעות בשגיאה תוכנית צריך פשוט טיפה לחשוב.

שגיאה היא שגיאה (היא שגיאה).

אנחנו מדברים על אנשים שעברית זו שפת אמם, כן? הדקדוק אמור להיות להם טבעי. (רוץ לקרוא את דתיה בן דור!)

כפילות כפילות מיותרת היא שגיאה, לא לא דקדוקית - אבל שגיאה.

(לדוגמה - בחצי הראשון של המשפט דלעייל הייתה כפילות מיותרת סתמית, ובחציו השני הייתה כפילות מיותרת שהפכה את משמעותו. שתיהן שגיאות אבל שתיהן לא שגיאות דקדוקיות)

וליתר ביאור כוונתי (גם לשאלת @כתר הרימון) - יש פעמים בהן נצרכת כפילות לצורך הדגשת הנושא [בין אם כדי להדגיש שייכות מהותית לפועל כמו "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן" (שמואל ב ז, יד), ובין אם כדי להדגיש שלילת שייכות אחרת "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" (מלכים א א, ה), "שנים אוחזין בטלית. זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה" - סליחה על חוסר היצירתיות בדוגמאות אבל היא לצורך כדלקמן]. אבל כפילות מיותרת נראית לי פשוט שגיאה גסה מבחינה הגיונית.

את דעת האקדמיה כבר ידעתי, הרי היא לפניכן, אני רק לא משוכנע בצדקתה כמו שהסברתי לעייל (ולמען האמת אני גם לא משוכנע שהאמור בדף שבקישור באמת מייצג את עמדת האקדמיה בשאלה שלי כי הוא לא מקיף מספיק ולא מתייחס אליה).

אשמח אם תתקנה אותי אם אני טועה (בתוספת הסבר אם אפשר).

עניין משמעותי ברטוריקה (תורת הנאום) היא החזרה, שמטרתה בעיקר ההדגשה. 

(לא אכתוב בעיפרון, אלא בעט; 

ככה שאי אפשר לומר שחזרה היא שגיאה. 

בדוגמות שחשבתי עליהן כפילות היא מילים בודדות החוזרות על עצמן ובאות להביא אותו דבר בדיוק.

לדוגמה: כקילומטר בערך; רק חמישה שקלים בלבד. (יש לבחור רק מילה אחת.)

אני אסביר - פעמים שהיא כפילות מיותר, אך היא יכולה להוות גם כחזרה לצורך הדגשה.

טעויות בתחביר הן אכן טעויות, אך בתחביר הדברים בדר"כ גמישים יותר ויכול להיות להם עניין (כמו כאן, ובתחביר באמת האקדמיה לא נוטה לאסור דברים גם כאשר יש ראוי ולא ראוי), לעומת הדקדוק שבתחום זה יש "מותר ואסור", ול"אני יביא" אין מקום בעברית ולכן זו שגיאה של ממש.

ואם בא לך, אז: @ימ''ל

הדגשתי (לדוגמה כאן- ברור שכן) שישנה חזרה לצורך, למשל אמירת "אני אסביר" בתור תשובה לשאלה "מי יסביר" וכמו כן בכל הדוגמאות מהמקראות שהבאתי לעייל.

אבל להגיד "אני אסביר" בלי סיבה לכפילות תהיה שגיאה תחבירית, נכון?

@כתר הרימון (למקרה שביטלת מעקב...)

אשמח לתגובתך גם להערה של לשם שבו ואחלמה - אויש איזו טעות מביכה טעית. פעם הבאה תבדוק לפני שאתה מתקן ולדיון שבעקבותיה.

[אם כי אכן יש כאלו שאין להם כ"כ שגיאות, ופשוט הענין הזה הוא שארית חביבה מהילדוּת...]

להעיר במקום וירטואלי כשאתה לא יודע מי נמצא בצד השני

יש בעיות רבות בתחום הכתיבה חלקם קוגנטיביות

 להעיר לאדם הסובל מדיסלקציה על שגיאות כתיב זה כמו להעיר לחולה סרטן שנושר לו השיער(ניחוש שלי- אתה לא תעיר) אבל בתחום הכתיבה ידם של האנשים קלה על המקלדת ומרשים לעצמם להעיר לאחרים ולפגוע כשאין ממש אפשרות לתקן את זה ולעיתים זה גובל בכמה וכמה עבירות חמורות מהתורה של הלבנת פנים, לשון הרע, גאווה ועוד..
אז עדיף בן אדם טועה וזה טיפה יצרום לנו בעין מאשר הדברים שמניתי לעיל שהם חמורים עשרות מונים.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

*צו

גם כל חסידיו של ר' נחמן מדברים עם ה' בשפת אמו (של ר' נחמן)...

אלא אם כן התכוונת לשפת אמו של ה' - ואז זו באמת בעיה... 

לא מאמינה איזה הקלה עשה לי השירשור הזה.

למרות שזה פסיכי מצידי..

אתה יודע שקרה כך וכך 

כשקרה כך וכך, אני ישנתי / אני ישנתי כשקרה כך וכך (וזה הסימן: כש - אפשר להקדים או לאחר למשפט העיקרי; ואילו ש - חייב תמיד לבוא אחרי המשפט העיקרי). 

התגעגענו!!

אני צריך לעבור על כל הפינות הללו בהזדמנות.

היו ימים...

לימודי מקרא באוניברסיטה... 

אבל ספציפית על העניינים האלה (אם/עם; כש/ש; מין דקדוקי וכו') אמי היקרה מאד הקפידה איתנו כשהיינו צעירים, וזה נכנס עמוק פנימה, ב"ה (ותודה לאמי וכו'). 

כשאני מתלבטת לגבי "כש", אני מנסה להמיר את המילה הזו ב"כאשר".

אם זה מסתדר במשפט, לרוב זה מתאים.

לדוג': כאשר אני מתלבטת..- מסתדר לא?

פשוט ככה כותבים.

זה כמו שתחליטי ש- 2+2 יהיה שווה 5

למה? כי ככה כולם אומרים.

אבל זה לא נכון!

התנשאתי עלייך עכשיו?

זה לא התנשאות, אלו רגשי נחיתות. אם באמת האדם היה שלם עם איך שהוא מדבר- דבר כזה לא היה מפריע לו.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

זה עדיין לא הופך את זה לעברית נכונה

אני אישית מאד בעד דיוק וכתיבה נכונה (וכמו שהערתי למעלה,  גם כתיבת "אני אסביר" היא שגיאה), ואני גם משתדל להקפיד על זה. אבל יש מקומות בהם התנסחות תקינה נתפסת כמוזרה ואפילו מתנשאת, יש לפחות מקום אחד שהפסקתי להתנסח בו בצורה תקינה, למרות שזה מציק לי, כי זה יצר אצלי תחושות לא נעימות.

אבל כאן אני חושב שכן עדיף וראוי להתנסח כאן בצורה תקינה כי זה מקובל פה, ואדרבה - אולי זה אפילו יהפוך פה לנורמה.

מצד שני אפשר להתייחס בסלחנות ובהבלגה גם לשגיאות כאלו ולא להתרגש ולהתרגז מהן כל פעם שנפגשים בהן לאור השימוש הרווח בהם בחברה (לצערנו).

דווקא הניסוח של @ענבל בהקשר הזה היה נכון, החזרה שבמילה 'אני' באה להנגיד את עצמה למי שהיא הגיבה לו (במקרה הזה לי) ולכן היא מוצדקת.

אחרים.

האמת זו גם טעות של מגיבים רבים כאן בשירשור. 

אין כזה דבר נכון ולא נכון אלא רק מקובל ולא מקובל. 

כללי העברית הם תיעוד של אופני השימוש בשפה

ואינם חוקים ששוללים שימוש שונה. 

"יצוין כי אם בעבר הייתה נטייה בקרב לשונאים לדבר על צורות "נכונות" ו"בלתי נכונות" בעברית, כיום התפיסה הרווחת היא שאין מונח שאינו נכון, אלא רק שאינו תקני ברובד מסוים של הלשון; שינוי תפיסה זו משתקף גם ביחסה המשתנה של האקדמיה במהלך השנים לתחדישיה והחלטותיה, שכיום נתפסות פחות מחייבות ויותר בגדר המלצות וקביעת תקן."

(להרחבה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94_%D7%9C%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA)

טעות חמורה!

בטח שללשון הקודש יש כללים, ראה בכל פירושי התנ"ך וספרי הדקדוק של הראשונים הדקדקנים.

האמירה ש"עברית היא שפה מתחדשת" בתור הצדקה לשינוי או ביטול כללי הדקדוק או חלקם מזעזעת!

זאת אחת הסיבות שאני לא כ"כ אוהב את ה-Academy ללשון העברית...

ברור שיש מציאות של שינויים והשפעות של שפות שונות על לשון הקודש, ולכן גם לשון חז"ל הייתה שונה במקצת מלשון התנ"ך כמו שנאמר "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". אבל זה לא אומר שטוב ונכון שכך....

הפרשנים המדקדקים עוזרים לנו להבין את כוונת התורה

היינו את האופן בו היא משתמשת בעברית

אבל מכאן ועד להגיד שאלו חוקים שמי שעובר עליהם טועה?

מי יכול להגיד לי שטעיתי? למי יש את הסמכות ומי נתן לו אותה?

אם אני עכשיו כותב שתי ימים ולא שני ימים, מי אמר שזו טעות? מי קבע? מי הסמכות?

ואתה גם אתה מודה שחז"ל דיברו שונה מהתנ"ך, 

אז אתה טוען שחז"ל הקדושים טעו ושהאקדמיה טועה אז בעצם מי צודק? אתה?

התנ"ך נכתב בשפת הקודש באופן עקבי ושיטתי ע"פ כללי הדקדוק, אם השפה מוגדרת ע"פ כללים אז חריגה מהם היא בהחלט שגיאה וניתן לומר שמי שעובר עליהם הוא טועה.

יש שרצו לחלק בין עברית ללשון הקודש ולומר שעברית היא שפה שונה משפת הקודש ולכן היא לא מוכרחת לקבל את הכללים שלה - אני לא מקבל את החלוקה הזאת, אבל גם אם נקבל אותה זה יהיה בתור שפה שונה מלשון הקודש ובשום אופן לא בתור "התפתחות" שלה (אולי עיוות).

לגבי לשון חז"ל - הייתה השפעה על השפות שהיו מדוברות אז (בעיקר יוונית וארמית) על לשונם, אבל לא על כללי הדקדוק אלא על שמות הפעולות והעצמים בעיקר. זאת משמעות דברי הגמרא "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" (שם מדובר על ההבדל בין שמות הפועל 'ניסוך' ו'מזיגה').

רגע של לשון הקודש:

[יש שאלה מעניינת לגבי לשון המשנה בפועל 'תרם' וכן לגבי המופע היחידאי של הפועל 'יופך' (=יהפוך). הרמב"ם, אע"פ שאינו מפרש מדוע, מסביר ששניהם ודאי נכונים ע"פ כללי הדקדוק כמו כל לשון חז"ל וז"ל:

"אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום מקשים עליו הבלשנים החדשים, ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, ואלו בלי ספק עבריים בארצם כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המלים. והיסוד הזה שאמרתי לך נכון מאד אצל המלומדים השלמים המדברים על הענינים הכלליים הכוללים כל הלשונות כולם". (פיה"מ תרומה א,א) לענ"ד ההסבר הפשוט ליצירת הפועל 'תרם' הוא שהמילה 'תרומה' הפכה עם הזמן לשם עצם - ולכן 'לתרום' (במקום לשון התורה 'להרים') פרושו לעשות תרומה. 

"ויופך כמו ויהפוך, והם יודעי השפה, ואולי היה אצלם לשון זה כלומר שאומרים הפך ואפך וענינם אחד, וזה אינו זר בלשונינו כמו שאומרים ילך והלך והם שרשים נפרדים וענינם אחד, ואם העבר אפך יהיה העתיד יופך ואופך" (פיה"מ כלאים ב,ג).]

כתבת ש"אם השפה מוגדרת ע"פ כללים אז חריגה מהם היא בהחלט שגיאה"

אבל אני טוען שוב ושוב

היא לא מוגדרת על ידי כללים אלא השימוש בא מתואר על ידי כללים

ולכן, אם במציאות ישתנה השימוש בה הרי שממילא הכללים שיתארו אות השימוש יצטרכו להשתנות. 

ולא ענית לי על עיקר הטענה. 

מי הוא זה שיכול לטעון שאופן אחד של שימוש הוא נכון ואופן אחר הוא לא נכון?

מי בעל הסמכות לעשות את זה?

כל פירושי התנ"ך וספרי הדקדוק של הראשונים הדקדקנים מלאים בזה שהכללים הם מחייבים ואינם גמישים או משתנים. שפת הקודש מוגדרת כבר (ואני לא נכנס למחלוקת אם היא אלוהית ובה נברא העולם או שהיא התפתחה ע"י בני אדם - בין כך ובין כך כלליה כבר מוגדרים), ולכן שינוי שלהם הוא שגיאה.

לשאלתך מי בעל סמכות להצביע על שגיאה:

א. האמת היא בעלת הסמכות, אם מישהו מצביע על טעות ומוכיח את דבריו מן המקראות אז האמת לצידו (הוכחה היא הבאת מקורות התומכים בצורה הנכונה ושלילת המצאות הצורה השגויה).

ב. אענה לך באותו המטבע - לטענתך, מי רשאי לשנות את השפה? האם כל שינו שקיבל הסכמה ציבורית יהיה תקין?

וגם אם הראשונים אכן אומרים ככה, צריך לבדוק מניין להם. 

ובקשר לראיה הראשונה (המצאותם העקבית בתנך) 

הרי שזה לא מוכיח כלום שהרי אפשר לומר שהמצאותם בתנך

זה לא בגלל שזו האמת אלא בגלל שזה אופן השימוש המקובל שהיה באותה תקופה בה נכתב התנ"ך. 

האמת לא יכולה להיות בעלת סמכות כי היא לא יישות. 

מי אמר שכללי התנ"ך אינם תיעוד של השימוש בשפה? אולי הם רק התיעוד.

מי רשאי לשנות את השפה? 

כדי שיהיה צורך ברשות לשנות צריך קודם שיהיה איסור לשנות.

מי רשאי לנשום? מי רשאי בכלל לדבר?

לא לכל דבר צריך רשות.

אם אתה רוצה להצריך רשות אתה צריך להיות בעל סמכות לכך. 

1. קודם כל - טענתי הייתה שמכלול דבריהם והאריכות והחשיבות ביחס לכללי וחוקי דקדוק שבהם מעיד יותר מכל ציטוט פרטני על קיומם.

2. אם בציטוטים חפצה נפשך:

קודם כל בחשיבות לימוד הדקדוק כתב הרמב"ם "אחר כך אמר שראוי להזהר במצוה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש" (פיה"מ ב,א)

ומה הוא הדקדוק בהגיה? "דקדוק אותיות, הוא הדיוק בקריאה, שלא יניח הנד ולא יניד הנח, ויאריך תנועות שצריך להאריך בהן, ויחטוף בקלות תנועות שצריך לחטפן, ויבטא האותיות כתקונן, ולא יבליע אות בחברתה אם היתה אות שבסוף התיבה היא בעצמה בתחלת תיבה הסמוכה לה, כגון ואבדתם מהרה, בכל לבבך, ודומיהם. וכל הדברים האלו אי איפשר לכתבם על ספר אלא נלמדים מפי מורה שמלמדם פה אל פה" (פיה"מ ב,ג).

ולגבי השיבושים בשפה כתב "יסוד קלקול כל לשון הוא כשנכנסת בה שפה אחרת ומתערבת בתוכה. וכל הכנויים האלו היו אצל העלגים מן הגוים מחמת שמשבשים את הלשון ומחוסר יכלתם להוציא האותיות במוצאם הנכון כגון ה"זנג'" וה"אפרנג'" וזולתם, ועברו אלו הכנויים אל ההמון עד שהיו אלו הכנויים מורים אצלם על מה שמורה עליו המונח הראשון" (פיה"מ נדרים א,ב)

וחז"ל בכמה מקומות כתבו שהעילגים המחליפים אותיות וכו' לא יכולים להיות שלוחי ציבור ואינם עולים לדוכן.

וכתב הרד"ק בספר המכלול בשער דקדוק הפעלים שצריך להקפיד על כללי הדקדוק לא רק בקריאת שמע ולכל הפחות בקריאת התנ"ך "אבל הנראה בעיניי בקריאה שצריך האדם להזהר על כל פנים בעוד שיקרא בתנ"ך לבאר התיבות והאותיות ולהפריש בין הדומות וכו'".

והאבן עזרא בהקדמתו לספר הדקדוק 'מאזניים' מבאר באריכות איך השתבשה הספה בגלות ובאו הדקדקנים כמו רס"ג בספר 'האגרון' ור' יהודה בן קדיש בספר 'אב ואם' ומנחם בן סרוק בספרו ועוד רבים לתקן את השיבושים ולהעמיד את כללי הדקדוק עיי"ש.

3. אם אתה טוען שהאמת היא לא מדד למה נכון או לא אז השאלה שלך משוללת מיסודה, למה את מתכוון בשאלה 'למי יש סמכות' האם אפשר להעניש על טעויות כתיב?

אם ישנם כללי דקדוק מסוימים אז חריגה מהם היא טעות, פשוט וברור. זו לא שאלה של סמכות.

מרבה להחליף ש ב-ס

ויש עוד המון דברים בחז"ל שהיום הם נראים מעוותים ואם תגיד אותם יצחקו עליך ויאמרו שאתה עילג?

כמו שכתבו שפה משתנית בהתאם למציאות ולסביבה, סביבה יוצרת סלנגים חדשים שלאט לאט מתקבעים ונהיים חלק מהשפה הדבורה.

א. גם בתנ"ך יש אותיות מתחלפות ("מצחק" - "משחק" למשל).

ב. תן דוגמא. ייתכן שהצורה שהוא השתמש בה נכונה, כמו כן ייתכן שהוא אכן לא הקפיד על הגייה נכונה (בכל מקרה - חילוף אותיות זהות אינה שגיאה בכללי הדקדוק).

לגבי לשון חז"ל כבר התייחסתי לעייל.

בבקשה- בעברית המקובלת כיום נהוג לומר למלא בעוד שהמילה למלות נחשבת לא תקינה

לעומת זאת בתורה אנחנו מוצאים דווקא את המילה למלאת (ובחרושת למלאת) ויש עוד מספר דוגמאות.

עובדתית שלא מה שנכון אז נכון גם היום? ואפשר להביא עוד המון דוגמאות מחז"ל ומהתנ"ך לזה

1. האבן עזרא בספר 'הדקדוקים' מסביר שהצורה הרגילה של פעלים המסתיימים בא' היא שע' הפועל צרויה ול' הפועל נחה - כך השימוש בעברית היום.

אבל לפעמים (כנראה בשל ההטעמה) ע' הפועל היא נחה ולכן הפועל מקבל את הצורה של נל"י/נל"ה.

2. בכל אופן - גם אם יימצאו יוצאים מהכלל, זה לא מבטל את הכלל. עצם זה שאפשר למצוא מקרים בודדים שבהם יש חריגה מהכלל מעיד על כך שהכלל קיים. ודאי שאי אפשר לבטל כלל ע"פ מקרים בודדים ויוצא דופן שאינם מובנים לנו.

@צריך עיון

@רחפת..

חשוב מאד מאד להכיר את הרקע התרבותי של אמירות כמו זו שציטטת. הבלשנות המודרנית היא חלק מעולם נרחב יותר של מדעי הרוח, שבאופן כללי תופסים ששום דבר (כולל נורמות מוסריות) איננו מחייב. זה לא מוריד מהערך העקרוני של האמירות שלהם, אבל פשוט חשוב להכיר. 

בכל אופן, לצורך העניין: מאז דה-סוסייר, הבלשנות המודרנית מבחינה בין בלשנות דיאכרונית לבלשנות סינכרונית. הבלשנות הדיאכרונית אכן מתעסקת במה שאתה מתאר, שינוי השפה לאורך הדורות והשנים - ולגביה באמת 'אין כללים' (יש כללי אצבע מאד כלליים: שחיקה ואנלוגיה - אבל אי אפשר לנבא כיצד הם יפעלו). לעומת זאת, בבלשנות הסינכרונית בהחלט יש כללים (עובדה שלא 'הכל הולך' (בהקשר זה ראה מחקריו של נעם חומסקי), וצריך לבחון בכל דור מהי התפיסה הדקדוקית הכללית של השפה). לא ניתן להתעלם מכך שיש משלבים שונים בשפה, ואם רוצים לקיים 'בלשנות סינכרונית' חייבים להתייחס גם אליהם. 

לצורך העניין, לרוב המילה הכתובה (לא בפורומים, אלא בספרים) תאפיין את המשלב הגבוה של השפה. ולכן - כן, ניתן לראות שבספרים מקפידים על כללים מסוימים, ועל כן המשלב הגבוה של העברית המודרנית אכן יחייב שימוש ב-א' בגוף ראשון בעתיד. 

מכאן והלאה ניתן להתווכח על ההגדרה של 'טעות' ועל הערך של ה'משלב הגבוה' של העברית; אבל זהו התיאור הסינכרוני העובדתי. כשלעצמי אני חושב שכללים הם דבר חשוב. חוסר תשומת הלב לכללים לא נובע מאידיאולוגיה ש'שפה היא רק דבר הסכמי' (שבאופן עקרוני אני מסכים עם האמירה הזאת), אלא מחוסר תשומת לב, כפשוטו, ועל כן כשלעצמו הוא נראה לי חלק ממשלב נמוך יותר (וזה כן מתוך אידיאולוגיה). 

(מקווה שלא אפספס, קראתי את הדברים כבר קודם... משורשר אליך בחצי אקראיות.)

א. לא רואה בעיה להגדיר את כללי השפה ככלל ולא כחוק. זו באמת מילה נכונה יותר, אבל עדיין כללים אלו דברים מחייבים. ובהחלט בשפה (בעיקר בדקדוק) יש נכון ולא נכון (וגם ראוי ולא ראוי). 

ב. לשון הקודש וכלליה נוצרו הפוך משפה רגילה - לא נקבעו כללים ועל פיהם נקבעה שפה, אלא הייתה שפה ועליה בנו את הכללים. ככה זה כשהעולם נברה בלשון הקודש

ולכן נוצר השוני בכל מיני דברים, ועל בסיס תופעות מסוימות יש גם "אפשרות לדיבור נוסף", אם להגדיר את זה כך...

אך עדיין יש מחויבות לשפה!

ג. יש מאמרים רבים על תופעת לשון חז"ל, וכדאי מאד לקרוא אותם לפני שיוצאים בדיבורים. יש דעה, לדוגמה, האומרת שלשון חז"ל היא דיאלקט מימי המקרא ויש דעה האומרת שהיא התפתחה מתוך לשון חז"ל.

כדאי לחקור קצת לפני שיוצאים בדיבורים על תופעת לשון חז"ל שהיא אכן מעניינת ואף 'מוזרה'.

(מומלץ מאמרו של פרופ' משה בר אשר. ויש לי במחשב מאמרים שונים ואף סיכומים שלהם... והלוואי שהייתי זוכרת הכול)

מקווה שהובנתי ושלא פספסתי דברים.

נא התייחסותך לשאלת למלא-למלאות שכמה פה שאלו (נסיתי לענות על זה כאן- למלא-למלאות)?

באספרנטו הכללים קדמו ליצירת השפה; אבל היא באמת מלאכותית, ויש לה תכלית ספציפית מאוד. (מכיר עוד שפה שדומה לאספרנטו מן הבחינה הזו?)

מסתבר שיש לא מעט כאלה (לא בשימוש נרחב):

https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_constructed_languages

מגניב, לא הכרתי את זה בכלל

(הערתי לגבי הקביעה שבלשון רגילה - חוץ מלשון הקודש - הכללים קדמו לשפה)

לאומנים, פוליטיקאים ואחרים שרוצים לבלוט בתודעה: תהא שנת פריצה זוהרת

והכי חשוב, כנראה: תהא שנת פרנסה זמינה

וביקשת בלי "תהא שנת":

תשוקה, שייכות, פריחה זוהרת

תפילה, שירה, פתיחות זולת

תקופה של פרנסה זמינה

מהשנה של הבחירות הקודמות

תאכלו שוקולד פלוס זנגביל

תנין שבולע פטריה זוהרת

תוכי שאוכל פסטה זולה

תרצה שנעשה פוקר זבל

תהה שנת פתרון זהב

תופסת שנכנסת פה זהירות

תהא שנת פרס זכאית

תהא שנת פייס זכייה

תהא שנת פורום זורמת

פורום דתי.

זה הכי מקורי שעלה לי

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי