אם כולם יכתבו נכון - איך אני ארגיש שאני כותב במשלב גבוה יותר מהסטנדרט? איך ארגיש עילאי ומתנשא שוב?

|מזועזע לחלוטין מהרעיון|

רטוריקה סוגסטיבית - שלב בדבריך מילים לועזיות ולטיניות בלתי-מובנות רבות ככל האפשר וכך תישמע חכם ומלומד וגם דבריך יראו בעלי משמעות וחשיבות יתירות בלי קשר אמיתי לתוכנם.

(ובהקשר הזה - זה נראה לך מקרה שהאקדמיה ללשון העברית לא מצאה מילה דווקא למילה 'אקדמיה'??)

הצורה הנכונה של פעולה בגוף ראשון בזמן עתיד היא - אעשה, אפעל, אסביר.

א' תחילית (מתוך אותיות אית"ן) = אני, ואחריה הפועל.

לא "אני אסביר" כי זו כפילות,

ולא "אני יסביר" כי י' תחילית שייכת לגוף שני.

אבל בין שתי הטעויות דווקא נראה לי שהטעות השנייה פחות חמורה כי הצורה הבסיסית של הפועל היא גוף שני עבר, ולכן כשאומרים "אני" לפני הפועל מתייתרת ה-א' ונשארת הצורה הבסיסית של הפועל שהוא גוף שני.

לכאן הפסקתי להקפיד על זה, בעיקר בסביבה שלא מקפידה על דקדוק נכון וזה נראה בה מוזר.

לכפילות הזאת קוראים הכברה, והיא די מקובלת בעברית. אין זו טעות. בדיוק כמו להגיד "הוא יסביר", אע"פ שכביכול הנשוא כבר מרמז שמדובר בגוף שלישי (ולא שני!!) - נהוג לציין את הנושא במפורש בעברית. 

@הייזל? אני צודק?

הכפילות מוצדקת לשם הדגשת הגוף בלבד (זכור לי שראיתי את זה באיזה ספר דקדוק של אחד הראשונים, לא זוכר איזה), ולא כמקובל היום.

כמו שהדגשתי - שתי הצורות הן טעויות, השאלה איזו מהן בוטה יותר - אם הטעות שמשאירה את הצורה הנכונה אבל מוסיפה עליה כפל משמעות מיותר, או הטעות שמפרקת את הצורה הנכונה לחלקיה (ואתה צודק כמובן שנסתר הוא גוף שלישי - טעות מביכה...).

אבל לצערי אני לא כל כך מבין בדקדוק, אשמח לתיקון.

אני מסכים שהשגיאה של שימוש בלשון נסתר לגוף ראשון היא בוטה יותר דקדוקית, אבל כוונתי הייתה ששגיאת תוכן יותר חמורה בעיניי משגיאה דקדוקית (אלא אם ההבנה שלי של חלוקת המילה 'אסביר' לאות איתן וצורת הבסיס 'הסביר-יסביר' שגויה ואז באמירת "אני יסביר" יש גם טעות תוכנית).

תודה, חיכיתי לתגובה שלך.

אך לא בדקתי את זה רשמית.

(לעומת שימוש לא נכון באותיות אית"ן שזו שגיאה של ממש שאין לה מקום בעברית.)

חוץ מזה שיש בעברית מקום לכפילויות, ובדוגמה להלן זה אף נחשב למשלב גבוה יותר:

ביתו שלו. כסאו של הנסיך.

אין הבדל בין כפילות לצורך הדגשה (כמו "אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם" וכדו') לכפילות מיותרת?

רצוי לא להכביר מילים, אבל זה מקובל כמובן. "הסברתי" שווה ל"אני הסברתי", "נלך" שווה ל"אנחנו נלך", "אעמוד" שווה ל"אני אעמוד", פשוט כי הנושא כבר כלול גם הוא בפועל. אבל שים לב שהפעלים הללו בגוף ראשון. ברגע שעוברים לגוף שני או שלישי כינוי הגוף (אתה, הוא, הן) הכרחי. ולכן הדוגמה שנתת עם "הוא יסביר" אינה מקבילה ל"אני אסביר".

לדעתי הייתור בולט ומרדד את המשלב בעבר ("אני הסברתי") יותר מאשר בעתיד ("אני אסביר"), אבל אתה מוזמן לחלוק עליי...

@ימ''ל - הצורה הבסיסית של הפועל היא גוף שלישי בעבר בצירוף השורש. זה לא אומר שנתחיל לפרק את המילים לרכיביהן במקום לדבר פשוט... ולא הבנתי למה אתה חושב שכפילות תוכנית חמורה משגיאה דקדוקית. 

א. "הצורה הבסיסית של הפועל היא גוף שלישי בעבר בצירוף השורש. זה לא אומר שנתחיל לפרק את המילים לרכיביהן במקום לדבר פשוט..." - נכון מאד, ברור שזו שגיאה לפרק את המילה לרכיביה ושזו לא הצורה הנכונה, גם הדגשתי זאת כמה פעמים. רק אמרתי שגם הכפילות היא שגיאה ולכן לאו דווקא שהיא העדיפה מבין השגיאות.

ב. ולא הבנתי למה אתה חושב שכפילות תוכנית חמורה משגיאה דקדוקית"  - מהסיבה הפשוטה שבשביל לשים לב לשגיאה דקדוקית צריך לדעת את כללי הדקדוק לפחות בצורה בסיסית, אבל כדי לא לטעות בשגיאה תוכנית צריך פשוט טיפה לחשוב.

שגיאה היא שגיאה (היא שגיאה).

אנחנו מדברים על אנשים שעברית זו שפת אמם, כן? הדקדוק אמור להיות להם טבעי. (רוץ לקרוא את דתיה בן דור!)

כפילות כפילות מיותרת היא שגיאה, לא לא דקדוקית - אבל שגיאה.

(לדוגמה - בחצי הראשון של המשפט דלעייל הייתה כפילות מיותרת סתמית, ובחציו השני הייתה כפילות מיותרת שהפכה את משמעותו. שתיהן שגיאות אבל שתיהן לא שגיאות דקדוקיות)

וליתר ביאור כוונתי (גם לשאלת @כתר הרימון) - יש פעמים בהן נצרכת כפילות לצורך הדגשת הנושא [בין אם כדי להדגיש שייכות מהותית לפועל כמו "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן" (שמואל ב ז, יד), ובין אם כדי להדגיש שלילת שייכות אחרת "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" (מלכים א א, ה), "שנים אוחזין בטלית. זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה" - סליחה על חוסר היצירתיות בדוגמאות אבל היא לצורך כדלקמן]. אבל כפילות מיותרת נראית לי פשוט שגיאה גסה מבחינה הגיונית.

את דעת האקדמיה כבר ידעתי, הרי היא לפניכן, אני רק לא משוכנע בצדקתה כמו שהסברתי לעייל (ולמען האמת אני גם לא משוכנע שהאמור בדף שבקישור באמת מייצג את עמדת האקדמיה בשאלה שלי כי הוא לא מקיף מספיק ולא מתייחס אליה).

אשמח אם תתקנה אותי אם אני טועה (בתוספת הסבר אם אפשר).

עניין משמעותי ברטוריקה (תורת הנאום) היא החזרה, שמטרתה בעיקר ההדגשה. 

(לא אכתוב בעיפרון, אלא בעט; 

ככה שאי אפשר לומר שחזרה היא שגיאה. 

בדוגמות שחשבתי עליהן כפילות היא מילים בודדות החוזרות על עצמן ובאות להביא אותו דבר בדיוק.

לדוגמה: כקילומטר בערך; רק חמישה שקלים בלבד. (יש לבחור רק מילה אחת.)

אני אסביר - פעמים שהיא כפילות מיותר, אך היא יכולה להוות גם כחזרה לצורך הדגשה.

טעויות בתחביר הן אכן טעויות, אך בתחביר הדברים בדר"כ גמישים יותר ויכול להיות להם עניין (כמו כאן, ובתחביר באמת האקדמיה לא נוטה לאסור דברים גם כאשר יש ראוי ולא ראוי), לעומת הדקדוק שבתחום זה יש "מותר ואסור", ול"אני יביא" אין מקום בעברית ולכן זו שגיאה של ממש.

ואם בא לך, אז: @ימ''ל

הדגשתי (לדוגמה כאן- ברור שכן) שישנה חזרה לצורך, למשל אמירת "אני אסביר" בתור תשובה לשאלה "מי יסביר" וכמו כן בכל הדוגמאות מהמקראות שהבאתי לעייל.

אבל להגיד "אני אסביר" בלי סיבה לכפילות תהיה שגיאה תחבירית, נכון?

@כתר הרימון (למקרה שביטלת מעקב...)

אשמח לתגובתך גם להערה של לשם שבו ואחלמה - אויש איזו טעות מביכה טעית. פעם הבאה תבדוק לפני שאתה מתקן ולדיון שבעקבותיה.

[אם כי אכן יש כאלו שאין להם כ"כ שגיאות, ופשוט הענין הזה הוא שארית חביבה מהילדוּת...]

להעיר במקום וירטואלי כשאתה לא יודע מי נמצא בצד השני

יש בעיות רבות בתחום הכתיבה חלקם קוגנטיביות

 להעיר לאדם הסובל מדיסלקציה על שגיאות כתיב זה כמו להעיר לחולה סרטן שנושר לו השיער(ניחוש שלי- אתה לא תעיר) אבל בתחום הכתיבה ידם של האנשים קלה על המקלדת ומרשים לעצמם להעיר לאחרים ולפגוע כשאין ממש אפשרות לתקן את זה ולעיתים זה גובל בכמה וכמה עבירות חמורות מהתורה של הלבנת פנים, לשון הרע, גאווה ועוד..
אז עדיף בן אדם טועה וזה טיפה יצרום לנו בעין מאשר הדברים שמניתי לעיל שהם חמורים עשרות מונים.

סתם, יישר כח על ההערה החשובה, 

אני ישתדל להקפיד על זה להבא...

*צו

גם כל חסידיו של ר' נחמן מדברים עם ה' בשפת אמו (של ר' נחמן)...

אלא אם כן התכוונת לשפת אמו של ה' - ואז זו באמת בעיה... 

לא מאמינה איזה הקלה עשה לי השירשור הזה.

למרות שזה פסיכי מצידי..

אתה יודע שקרה כך וכך 

כשקרה כך וכך, אני ישנתי / אני ישנתי כשקרה כך וכך (וזה הסימן: כש - אפשר להקדים או לאחר למשפט העיקרי; ואילו ש - חייב תמיד לבוא אחרי המשפט העיקרי). 

התגעגענו!!

אני צריך לעבור על כל הפינות הללו בהזדמנות.

היו ימים...

לימודי מקרא באוניברסיטה... 

אבל ספציפית על העניינים האלה (אם/עם; כש/ש; מין דקדוקי וכו') אמי היקרה מאד הקפידה איתנו כשהיינו צעירים, וזה נכנס עמוק פנימה, ב"ה (ותודה לאמי וכו'). 

כשאני מתלבטת לגבי "כש", אני מנסה להמיר את המילה הזו ב"כאשר".

אם זה מסתדר במשפט, לרוב זה מתאים.

לדוג': כאשר אני מתלבטת..- מסתדר לא?

פשוט ככה כותבים.

זה כמו שתחליטי ש- 2+2 יהיה שווה 5

למה? כי ככה כולם אומרים.

אבל זה לא נכון!

התנשאתי עלייך עכשיו?

זה לא התנשאות, אלו רגשי נחיתות. אם באמת האדם היה שלם עם איך שהוא מדבר- דבר כזה לא היה מפריע לו.

וכמו שאמרתי- לא ביקרתי אף אחד.

אם את עדיין בוחרת להתייחס אל זה כאל ביקורת- את רק מוכיחה את הטענה שלי.

כשמתקנים מישהו על עובדות אי אפשר לקחת את זה אישי.

<< זה איש

מישהו אחר: לא זה אישה

אני: לא, זה איש. יש לו כיפה ופאות הוא לא יכול להיות אישה.

מישהו אחר: איזה מתנשאת!

הבנת? זה עובדה, את לא יכולה להתווכח עם זה שזו העברית הנכונה.

אפשר להתווכח האם צריך לדבר בעברית נכונה או שאפשר לדבר איך שרוצים. אבל להתווכח עם העובדות אי אפשר

**ומעולם לא טענתי שהעברית שלי מושלמת, אבל אני לפחות מודעת לזה ומשתדלת לתקן.

זה עדיין לא הופך את זה לעברית נכונה

אני אישית מאד בעד דיוק וכתיבה נכונה (וכמו שהערתי למעלה,  גם כתיבת "אני אסביר" היא שגיאה), ואני גם משתדל להקפיד על זה. אבל יש מקומות בהם התנסחות תקינה נתפסת כמוזרה ואפילו מתנשאת, יש לפחות מקום אחד שהפסקתי להתנסח בו בצורה תקינה, למרות שזה מציק לי, כי זה יצר אצלי תחושות לא נעימות.

אבל כאן אני חושב שכן עדיף וראוי להתנסח כאן בצורה תקינה כי זה מקובל פה, ואדרבה - אולי זה אפילו יהפוך פה לנורמה.

מצד שני אפשר להתייחס בסלחנות ובהבלגה גם לשגיאות כאלו ולא להתרגש ולהתרגז מהן כל פעם שנפגשים בהן לאור השימוש הרווח בהם בחברה (לצערנו).

דווקא הניסוח של @ענבל בהקשר הזה היה נכון, החזרה שבמילה 'אני' באה להנגיד את עצמה למי שהיא הגיבה לו (במקרה הזה לי) ולכן היא מוצדקת.

אחרים.

האמת זו גם טעות של מגיבים רבים כאן בשירשור. 

אין כזה דבר נכון ולא נכון אלא רק מקובל ולא מקובל. 

כללי העברית הם תיעוד של אופני השימוש בשפה

ואינם חוקים ששוללים שימוש שונה. 

"יצוין כי אם בעבר הייתה נטייה בקרב לשונאים לדבר על צורות "נכונות" ו"בלתי נכונות" בעברית, כיום התפיסה הרווחת היא שאין מונח שאינו נכון, אלא רק שאינו תקני ברובד מסוים של הלשון; שינוי תפיסה זו משתקף גם ביחסה המשתנה של האקדמיה במהלך השנים לתחדישיה והחלטותיה, שכיום נתפסות פחות מחייבות ויותר בגדר המלצות וקביעת תקן."

(להרחבה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94_%D7%9C%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA)

טעות חמורה!

בטח שללשון הקודש יש כללים, ראה בכל פירושי התנ"ך וספרי הדקדוק של הראשונים הדקדקנים.

האמירה ש"עברית היא שפה מתחדשת" בתור הצדקה לשינוי או ביטול כללי הדקדוק או חלקם מזעזעת!

זאת אחת הסיבות שאני לא כ"כ אוהב את ה-Academy ללשון העברית...

ברור שיש מציאות של שינויים והשפעות של שפות שונות על לשון הקודש, ולכן גם לשון חז"ל הייתה שונה במקצת מלשון התנ"ך כמו שנאמר "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". אבל זה לא אומר שטוב ונכון שכך....

הפרשנים המדקדקים עוזרים לנו להבין את כוונת התורה

היינו את האופן בו היא משתמשת בעברית

אבל מכאן ועד להגיד שאלו חוקים שמי שעובר עליהם טועה?

מי יכול להגיד לי שטעיתי? למי יש את הסמכות ומי נתן לו אותה?

אם אני עכשיו כותב שתי ימים ולא שני ימים, מי אמר שזו טעות? מי קבע? מי הסמכות?

ואתה גם אתה מודה שחז"ל דיברו שונה מהתנ"ך, 

אז אתה טוען שחז"ל הקדושים טעו ושהאקדמיה טועה אז בעצם מי צודק? אתה?

התנ"ך נכתב בשפת הקודש באופן עקבי ושיטתי ע"פ כללי הדקדוק, אם השפה מוגדרת ע"פ כללים אז חריגה מהם היא בהחלט שגיאה וניתן לומר שמי שעובר עליהם הוא טועה.

יש שרצו לחלק בין עברית ללשון הקודש ולומר שעברית היא שפה שונה משפת הקודש ולכן היא לא מוכרחת לקבל את הכללים שלה - אני לא מקבל את החלוקה הזאת, אבל גם אם נקבל אותה זה יהיה בתור שפה שונה מלשון הקודש ובשום אופן לא בתור "התפתחות" שלה (אולי עיוות).

לגבי לשון חז"ל - הייתה השפעה על השפות שהיו מדוברות אז (בעיקר יוונית וארמית) על לשונם, אבל לא על כללי הדקדוק אלא על שמות הפעולות והעצמים בעיקר. זאת משמעות דברי הגמרא "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" (שם מדובר על ההבדל בין שמות הפועל 'ניסוך' ו'מזיגה').

רגע של לשון הקודש:

[יש שאלה מעניינת לגבי לשון המשנה בפועל 'תרם' וכן לגבי המופע היחידאי של הפועל 'יופך' (=יהפוך). הרמב"ם, אע"פ שאינו מפרש מדוע, מסביר ששניהם ודאי נכונים ע"פ כללי הדקדוק כמו כל לשון חז"ל וז"ל:

"אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום מקשים עליו הבלשנים החדשים, ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, ואלו בלי ספק עבריים בארצם כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המלים. והיסוד הזה שאמרתי לך נכון מאד אצל המלומדים השלמים המדברים על הענינים הכלליים הכוללים כל הלשונות כולם". (פיה"מ תרומה א,א) לענ"ד ההסבר הפשוט ליצירת הפועל 'תרם' הוא שהמילה 'תרומה' הפכה עם הזמן לשם עצם - ולכן 'לתרום' (במקום לשון התורה 'להרים') פרושו לעשות תרומה. 

"ויופך כמו ויהפוך, והם יודעי השפה, ואולי היה אצלם לשון זה כלומר שאומרים הפך ואפך וענינם אחד, וזה אינו זר בלשונינו כמו שאומרים ילך והלך והם שרשים נפרדים וענינם אחד, ואם העבר אפך יהיה העתיד יופך ואופך" (פיה"מ כלאים ב,ג).]

כתבת ש"אם השפה מוגדרת ע"פ כללים אז חריגה מהם היא בהחלט שגיאה"

אבל אני טוען שוב ושוב

היא לא מוגדרת על ידי כללים אלא השימוש בא מתואר על ידי כללים

ולכן, אם במציאות ישתנה השימוש בה הרי שממילא הכללים שיתארו אות השימוש יצטרכו להשתנות. 

ולא ענית לי על עיקר הטענה. 

מי הוא זה שיכול לטעון שאופן אחד של שימוש הוא נכון ואופן אחר הוא לא נכון?

מי בעל הסמכות לעשות את זה?

כל פירושי התנ"ך וספרי הדקדוק של הראשונים הדקדקנים מלאים בזה שהכללים הם מחייבים ואינם גמישים או משתנים. שפת הקודש מוגדרת כבר (ואני לא נכנס למחלוקת אם היא אלוהית ובה נברא העולם או שהיא התפתחה ע"י בני אדם - בין כך ובין כך כלליה כבר מוגדרים), ולכן שינוי שלהם הוא שגיאה.

לשאלתך מי בעל סמכות להצביע על שגיאה:

א. האמת היא בעלת הסמכות, אם מישהו מצביע על טעות ומוכיח את דבריו מן המקראות אז האמת לצידו (הוכחה היא הבאת מקורות התומכים בצורה הנכונה ושלילת המצאות הצורה השגויה).

ב. אענה לך באותו המטבע - לטענתך, מי רשאי לשנות את השפה? האם כל שינו שקיבל הסכמה ציבורית יהיה תקין?

וגם אם הראשונים אכן אומרים ככה, צריך לבדוק מניין להם. 

ובקשר לראיה הראשונה (המצאותם העקבית בתנך) 

הרי שזה לא מוכיח כלום שהרי אפשר לומר שהמצאותם בתנך

זה לא בגלל שזו האמת אלא בגלל שזה אופן השימוש המקובל שהיה באותה תקופה בה נכתב התנ"ך. 

האמת לא יכולה להיות בעלת סמכות כי היא לא יישות. 

מי אמר שכללי התנ"ך אינם תיעוד של השימוש בשפה? אולי הם רק התיעוד.

מי רשאי לשנות את השפה? 

כדי שיהיה צורך ברשות לשנות צריך קודם שיהיה איסור לשנות.

מי רשאי לנשום? מי רשאי בכלל לדבר?

לא לכל דבר צריך רשות.

אם אתה רוצה להצריך רשות אתה צריך להיות בעל סמכות לכך. 

1. קודם כל - טענתי הייתה שמכלול דבריהם והאריכות והחשיבות ביחס לכללי וחוקי דקדוק שבהם מעיד יותר מכל ציטוט פרטני על קיומם.

2. אם בציטוטים חפצה נפשך:

קודם כל בחשיבות לימוד הדקדוק כתב הרמב"ם "אחר כך אמר שראוי להזהר במצוה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש" (פיה"מ ב,א)

ומה הוא הדקדוק בהגיה? "דקדוק אותיות, הוא הדיוק בקריאה, שלא יניח הנד ולא יניד הנח, ויאריך תנועות שצריך להאריך בהן, ויחטוף בקלות תנועות שצריך לחטפן, ויבטא האותיות כתקונן, ולא יבליע אות בחברתה אם היתה אות שבסוף התיבה היא בעצמה בתחלת תיבה הסמוכה לה, כגון ואבדתם מהרה, בכל לבבך, ודומיהם. וכל הדברים האלו אי איפשר לכתבם על ספר אלא נלמדים מפי מורה שמלמדם פה אל פה" (פיה"מ ב,ג).

ולגבי השיבושים בשפה כתב "יסוד קלקול כל לשון הוא כשנכנסת בה שפה אחרת ומתערבת בתוכה. וכל הכנויים האלו היו אצל העלגים מן הגוים מחמת שמשבשים את הלשון ומחוסר יכלתם להוציא האותיות במוצאם הנכון כגון ה"זנג'" וה"אפרנג'" וזולתם, ועברו אלו הכנויים אל ההמון עד שהיו אלו הכנויים מורים אצלם על מה שמורה עליו המונח הראשון" (פיה"מ נדרים א,ב)

וחז"ל בכמה מקומות כתבו שהעילגים המחליפים אותיות וכו' לא יכולים להיות שלוחי ציבור ואינם עולים לדוכן.

וכתב הרד"ק בספר המכלול בשער דקדוק הפעלים שצריך להקפיד על כללי הדקדוק לא רק בקריאת שמע ולכל הפחות בקריאת התנ"ך "אבל הנראה בעיניי בקריאה שצריך האדם להזהר על כל פנים בעוד שיקרא בתנ"ך לבאר התיבות והאותיות ולהפריש בין הדומות וכו'".

והאבן עזרא בהקדמתו לספר הדקדוק 'מאזניים' מבאר באריכות איך השתבשה הספה בגלות ובאו הדקדקנים כמו רס"ג בספר 'האגרון' ור' יהודה בן קדיש בספר 'אב ואם' ומנחם בן סרוק בספרו ועוד רבים לתקן את השיבושים ולהעמיד את כללי הדקדוק עיי"ש.

3. אם אתה טוען שהאמת היא לא מדד למה נכון או לא אז השאלה שלך משוללת מיסודה, למה את מתכוון בשאלה 'למי יש סמכות' האם אפשר להעניש על טעויות כתיב?

אם ישנם כללי דקדוק מסוימים אז חריגה מהם היא טעות, פשוט וברור. זו לא שאלה של סמכות.

מרבה להחליף ש ב-ס

ויש עוד המון דברים בחז"ל שהיום הם נראים מעוותים ואם תגיד אותם יצחקו עליך ויאמרו שאתה עילג?

כמו שכתבו שפה משתנית בהתאם למציאות ולסביבה, סביבה יוצרת סלנגים חדשים שלאט לאט מתקבעים ונהיים חלק מהשפה הדבורה.

א. גם בתנ"ך יש אותיות מתחלפות ("מצחק" - "משחק" למשל).

ב. תן דוגמא. ייתכן שהצורה שהוא השתמש בה נכונה, כמו כן ייתכן שהוא אכן לא הקפיד על הגייה נכונה (בכל מקרה - חילוף אותיות זהות אינה שגיאה בכללי הדקדוק).

לגבי לשון חז"ל כבר התייחסתי לעייל.

בבקשה- בעברית המקובלת כיום נהוג לומר למלא בעוד שהמילה למלות נחשבת לא תקינה

לעומת זאת בתורה אנחנו מוצאים דווקא את המילה למלאת (ובחרושת למלאת) ויש עוד מספר דוגמאות.

עובדתית שלא מה שנכון אז נכון גם היום? ואפשר להביא עוד המון דוגמאות מחז"ל ומהתנ"ך לזה

1. האבן עזרא בספר 'הדקדוקים' מסביר שהצורה הרגילה של פעלים המסתיימים בא' היא שע' הפועל צרויה ול' הפועל נחה - כך השימוש בעברית היום.

אבל לפעמים (כנראה בשל ההטעמה) ע' הפועל היא נחה ולכן הפועל מקבל את הצורה של נל"י/נל"ה.

2. בכל אופן - גם אם יימצאו יוצאים מהכלל, זה לא מבטל את הכלל. עצם זה שאפשר למצוא מקרים בודדים שבהם יש חריגה מהכלל מעיד על כך שהכלל קיים. ודאי שאי אפשר לבטל כלל ע"פ מקרים בודדים ויוצא דופן שאינם מובנים לנו.

@צריך עיון

@רחפת..

חשוב מאד מאד להכיר את הרקע התרבותי של אמירות כמו זו שציטטת. הבלשנות המודרנית היא חלק מעולם נרחב יותר של מדעי הרוח, שבאופן כללי תופסים ששום דבר (כולל נורמות מוסריות) איננו מחייב. זה לא מוריד מהערך העקרוני של האמירות שלהם, אבל פשוט חשוב להכיר. 

בכל אופן, לצורך העניין: מאז דה-סוסייר, הבלשנות המודרנית מבחינה בין בלשנות דיאכרונית לבלשנות סינכרונית. הבלשנות הדיאכרונית אכן מתעסקת במה שאתה מתאר, שינוי השפה לאורך הדורות והשנים - ולגביה באמת 'אין כללים' (יש כללי אצבע מאד כלליים: שחיקה ואנלוגיה - אבל אי אפשר לנבא כיצד הם יפעלו). לעומת זאת, בבלשנות הסינכרונית בהחלט יש כללים (עובדה שלא 'הכל הולך' (בהקשר זה ראה מחקריו של נעם חומסקי), וצריך לבחון בכל דור מהי התפיסה הדקדוקית הכללית של השפה). לא ניתן להתעלם מכך שיש משלבים שונים בשפה, ואם רוצים לקיים 'בלשנות סינכרונית' חייבים להתייחס גם אליהם. 

לצורך העניין, לרוב המילה הכתובה (לא בפורומים, אלא בספרים) תאפיין את המשלב הגבוה של השפה. ולכן - כן, ניתן לראות שבספרים מקפידים על כללים מסוימים, ועל כן המשלב הגבוה של העברית המודרנית אכן יחייב שימוש ב-א' בגוף ראשון בעתיד. 

מכאן והלאה ניתן להתווכח על ההגדרה של 'טעות' ועל הערך של ה'משלב הגבוה' של העברית; אבל זהו התיאור הסינכרוני העובדתי. כשלעצמי אני חושב שכללים הם דבר חשוב. חוסר תשומת הלב לכללים לא נובע מאידיאולוגיה ש'שפה היא רק דבר הסכמי' (שבאופן עקרוני אני מסכים עם האמירה הזאת), אלא מחוסר תשומת לב, כפשוטו, ועל כן כשלעצמו הוא נראה לי חלק ממשלב נמוך יותר (וזה כן מתוך אידיאולוגיה). 

(מקווה שלא אפספס, קראתי את הדברים כבר קודם... משורשר אליך בחצי אקראיות.)

א. לא רואה בעיה להגדיר את כללי השפה ככלל ולא כחוק. זו באמת מילה נכונה יותר, אבל עדיין כללים אלו דברים מחייבים. ובהחלט בשפה (בעיקר בדקדוק) יש נכון ולא נכון (וגם ראוי ולא ראוי). 

ב. לשון הקודש וכלליה נוצרו הפוך משפה רגילה - לא נקבעו כללים ועל פיהם נקבעה שפה, אלא הייתה שפה ועליה בנו את הכללים. ככה זה כשהעולם נברה בלשון הקודש

ולכן נוצר השוני בכל מיני דברים, ועל בסיס תופעות מסוימות יש גם "אפשרות לדיבור נוסף", אם להגדיר את זה כך...

אך עדיין יש מחויבות לשפה!

ג. יש מאמרים רבים על תופעת לשון חז"ל, וכדאי מאד לקרוא אותם לפני שיוצאים בדיבורים. יש דעה, לדוגמה, האומרת שלשון חז"ל היא דיאלקט מימי המקרא ויש דעה האומרת שהיא התפתחה מתוך לשון חז"ל.

כדאי לחקור קצת לפני שיוצאים בדיבורים על תופעת לשון חז"ל שהיא אכן מעניינת ואף 'מוזרה'.

(מומלץ מאמרו של פרופ' משה בר אשר. ויש לי במחשב מאמרים שונים ואף סיכומים שלהם... והלוואי שהייתי זוכרת הכול)

מקווה שהובנתי ושלא פספסתי דברים.

נא התייחסותך לשאלת למלא-למלאות שכמה פה שאלו (נסיתי לענות על זה כאן- למלא-למלאות)?

באספרנטו הכללים קדמו ליצירת השפה; אבל היא באמת מלאכותית, ויש לה תכלית ספציפית מאוד. (מכיר עוד שפה שדומה לאספרנטו מן הבחינה הזו?)

מסתבר שיש לא מעט כאלה (לא בשימוש נרחב):

https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_constructed_languages

מגניב, לא הכרתי את זה בכלל

(הערתי לגבי הקביעה שבלשון רגילה - חוץ מלשון הקודש - הכללים קדמו לשפה)

הקישור מוביל לדיון בפורום של ערוץ 7 שכותרתו **"מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות"**. בפוסט הפותח המשתמשת מבקשת רעיונות למיתוג או סלוגן לטיול צוות מורות, עם חיבור לנושאים של **גאולה, צמיחה וחינוך**. ([ערוץ 7][1])

אם המטרה היא למצוא רעיונות למיתוג כזה, הנה כמה כיוונים אפשריים:

* **מצמיחות גאולה**

* **צועדות אל האור**

* **מחנכות עתיד, בונות תקווה**

* **זרעי חינוך – פריחת גאולה**

* **בדרך לצמיחה משותפת**

* **מאירות את הדרך**

* **מחיבור לצמיחה**

* **משורשים של אמונה לפירות של עשייה**

* **גאולה מתחילה בחינוך**

* **יחד מצמיחות דור של אור**

אם תספר/י:

* גיל התלמידות,

* אופי הצוות (יסודי/תיכון/אולפנה וכו'),

* האם הטיול הוא יום גיבוש, סיכום שנה או פתיחת שנה,

* והאם רוצים סגנון רציני, מרגש או קליל,

אפשר להציע סלוגנים וקונספטים ממוקדים יותר.

[1]: מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות - צעירים מעל עשרים "מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות | ערוץ 7"

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

אם אתה מסכים להרחיב קצת איך מגיעים לזה, 
אני אשמח, תודה ממש.

מקלדת של מחשב זה אחלה. גם עט ונייר. גם זמן שבו אתה מדבר בחופשיות עם הבורא או עם אדם שלא נמצא לידך אבל אתה מדמיין שהוא שם. זה לא  כל כך משנה מה אתה עושה, העיקר זה להוריד את המחסום של היום יום ולנסות להבין באמת איך  הדברים אצלך עובדים ומה גורם לך להתקדם או מכשיל אותך.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

אני זוכר שכבר שדיברתי איתך פה על החיים שאתה חווה כחתול זמני,
אז אני יכול להגיד לך שזה נשמע הרבה עצות בסגנון כזה.

זה עצות מאוד חשובות, אבל נשמע לי שהם רק טיפים לחיים,
ובשבילי חסר פה קצת משהו יותר עמוק לחיים מאשר כסף וכיף...

אלה פשוט מקומות שנפלתי בהם חזק וחבל שלא ייעצו לי (או שלפחות לא הפנמתי את העצות) מראש. אולי חוץ מהקטע של הרכב (אין לי רישיון ולא מתכוון להוציא).

איזה סגנון עצות היית רוצה?

העצה הכי טובה שאני חי לפיה היא לחיות את החיים שלי בדיוק כפי שאני רוצה. לבנות עולם משלי בדיוק לפי הסגנון שמוצא חן בעיניי.

לחיות את החיים בדרך שאני רוצה, זה באמת חשוב מאוד. תודה

שהאדם מצווה להידמות לבוראו,

וכשם שהקב"ה ברא את העולם, כך האדם עצמו צריך לברוא עולם (בעזרת התורה ויכולותיו האישיות)

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

הדרכה שהייתם נותנים.
נראלי שזה גם מה שהתכוונתי,
וענית על זה יפה, תודה

במידה והייתם יודעים שהם יקשיבו לכם, ומה שתגידו יכול לשנות להם את החיים.

אפשר לפתוח כזה ואז תגידי בו את מה שאת חושבת

(אני לא ממליץ לאף אחד להשקיע בהווה, רק אומר מה היה קורה אם הייתי משקיע בגיל 20... זה כמובן לא אומר שגם היום ההשקעה תשתלם)

האם הייתי ממשיכה להחזיק עד אמצע 2024? לא בטוח בכלל

ובכל מקרה, אם היית נכנסת לפני 13 שנה, אז היית ברווח עצום וחסר פרופורציות, לא משנה מתי בשנים האחרונות היית יוצאת... 

החלק שקשוח וצריך להאמין שזה שווה את זה, לא כזה עולה. זה קל

וכן, לקנות לפני 13 שנה כנראה היה צעד חכם

איפשהו לפני המסיבת סיום של כיתה ו', הייתי צריכה לקנות קצת ביטקוין.

צודק. מה חשבתי לעצמי

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

כי אין להם צורך במניין.

מעניין כמה יבינו את הבדיחה...

בקרב הגברים די בטוח שיהיו

מעניין אותי אצל הנשים 

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

לכל מיני שטויות מצחיקות

רוצה לקרוא?

זו הסקיצה השניה או השלישית (אשמח להערות והארות... לשיפור)

ילדה קטנה שבתוכי 

אל תעלבי אל תיפגעי

אני צריך אותך כמו מים 

בואי נשב בחוץ מול זריחת השמיים

אני צריך אותך אותך כמו שאת צריכה אותי

ואם בלילה תבכי תייבבי

אבוא ואתן לך חיבוק אמיתי

חיי חסרי כל אור בלעדייך

וחייך מסוכנים מאד בלעדיי

אני צריך את ליבך שתהיי מנועי

את צריכה את ראשי שאכוון את דרכך

נכתב בעת חיכוך נפש ונשמה. רוח וגשם. שכל ולב.

באמת, לרוב שולט עלי אדם ממין זכר שופע ביטחון עצמי ליצן חסר תקנה, אבל יודע להיות רציני, לפעמים בדיכאון (משתדל שלא יראו את זה), חבר טוב ואוהב מאוד. מחפש כל הזמן, ופילוסוף בלתי פשרן... הייתי קורא לאישיות שלו טיגריס, בודד פראי בלתי ניתן לאילוף, אבל כשמישהו נכנס לו ללב אז הוא בפנים. נקודה.

ולפעמים לוקחת עלי שליטה ילדה קטנה חסרת ביטחון, שבקושי מעזה לספר בדיחות כי אולי מישהו יצחק עליה... רוצה רק את הפינה שלה ושקט... אוהבת לקרוא, יכולה להתרכז ב3 דברים ביחד (ובגלל הפיצול קשב שלה גם לחשוב על שני דברים בו זמנית ממש...). לאישיות זו הייתי קורא תמנון. חכמה, ביישנית עושה הרבה...

אם כי היא גדלה לאורך השנים

תחושות/ חוויות/ פצעי ילדות

מופעים בעיקר בסיטואציות עם הילדים

ויש את התחושות של הילדה היותר גדולה שזה בעצם גרסה צעירה יותר של עצמי

איתם אני בעיקר בתהליך

לקחת את הכאבים/ טעויות/ הצלחות ללמידה ולא לתת להם לנהל אותי

תודה

יש בי צד חצי־ילדי, מצד זה שאני לא לוקח שום דבר ברצינות אמיתית.

לגבי הילד הפנימי האמיתי, קיים משהו עמום מתחת ליותר מדי שכבות.