חצי שנה לפחות אחרי הלידה מצאתי את עצמי מתביישת נורא ומקווה שאנשים חרשים.

בשבועות שאחרי הלידה זה היה זוועה. לא הצלחתי להעביר שיחה עם קרובת משפחה אחת בלי פדיחות. בונה על זה שהצדיקות לא מדברות ביניהן..

ב"ה השתפר מאד עם תרגול רצפת האגן ועם הרבה הרבה זמן. לא חזר לעצמו לגמרי.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

בשבועות מוקדמים אפשר לעשות ניפט (בדיקת דם שבודקת את ה ד.נ.א של העובר) ולהחליט לפי התוצאות שלה. עושים פרטי אבל יש החזר מקופ"ח. אם פונים דרך מכון פועה יש הנחה לחברה שעובדת איתם

הרופאים תמיד המליצו לי בדיקת מי שפיר בגלל הגיל, זה בנוהל.

בגלל שב"ה לא היו לי הריונות עם סיבוך, השקיפות והכל יצא תקין לא עשיתי מי שפיר.

ב"ה הכל בסדר...

אני חושבת שאם הכל תקין בבדיקות השוטפות, זה לא הריון ראשון והכל תקין אז בשביל מה???

אני לא רופאה ולא רוצה לסתור את דברי הרופא, אבל הם אומרים את זה על אוטומט.

והרופאה שלי ממש דחפה אותי לעשות הכל בהריון הנוכחי כי אני פחות או יותר בגילך, אבל עשיתי ניפט, שקיפות + חלבון עוברי וסקירה מוקדמת וזה סיפק אותה ב"ה.

איך היו התוצאות?

אישית, לא עשיתי מי שפיר.

ולא חושבת שאעשה בגלל הגיל. רק אם יש תוצאות בעייתיות. וגם אז הייתי בודקת אם יש בדיקה פשוטה יותר לעשות.

זה מומלץ רק מכיוון שככל שהגיל עולה יש יותר סיכוי למומים כלשהם. למיטב ידיעתי בעבר התייחסו לגיל 40 כגיל סף לדברים האלה, והיום הורידו את זה ל-35 ואפילו פחות. ולדעתי זה מכיוון שנהיה קל יותר לממן את זה, או בגלל הגישה הכללית של רפואה מונעת שהתפתחה בשנים האחרונות או בגלל החשש של הרופאים מפני תביעות.

בעיניי זה לא נכלל ברפואה מונעת ואני גם לא מתכוונת לתבוע רופא במקרה שאגלה חלילה בלידה שיש מום כלשהו, אז לא רואה שום סיבה לעשות.

הסקירות מספיקות לי בשביל לדעת פחות או יותר שהעובר בריא, והן בדיקות פשוטות בהרבה ולא מסוכנות.

מעבר לזה מספיקות לי תפילות. (וגם ידיעה שתינוק שנולד בריא לא בהכרח נשאר כך, ולא בהכרח כל לקות נראית כבר בהיריון ובלידה...)

ובכל מקרה, היום כבר כמעט ואין סיכון להפצות בעקבות מי שפיר. במחקרים זה ממש ירד לאחוזים נמוכים ובלתי משמעותיים. גם המנוחה שצריך אח"כ זה לא נוחה מלאה, אלא יותר של לא להרים דברים כבדים, לא להתאמץ מדי

החלטות טובות

היא משום שהסיכון חלילה שמשהי לא תקין עולה סטטיסטית על הסיכון מהבדיקה

אני שמעתי מפרופסור מאוד בכיר שאם כל הבדיקות תקינות שקיפות ניפט סקירה אז אין טעם לעשות מי שפיר רק בגלל גיל

כמובן שמי שפיר בודקים גם דברים נוספים אבל אלו כבר לא קשורים ישירות לגיל אז לפי מה שהאישה מרגישה

מה הכוונה "אין טעם לעשות"? מה אם מגלים משהו שניתן לסייע לו כבר בחדר לידה אם דואגים מראש לנוכחות של צוות מתאים?

(הרי לדבריו השכיחות למשהו כזה עולה עם הגיל ובכל מקרה גוברת על הסיכון, כיום, מהבדיקה...)

אודה להסבר...

ההמלצה הרפואית למי שפיר מגיל מסויים זה רק בגלל הסכון המוגבר לתסמונת שסטטיסטית הסיכוי עולה עם הגיל אל מול הסיכון שבבדיקה.

על זה הוא אמר שאם ניפט ושאר בדיקות תקינות הוא לא בעד לבדוק רק כי האישה עברה גיל מסויים.

שאם היה ממצא חריג, הוא חושב שהיו מגלים כבר בבדיקות אחרות (ניפט, שקיפות, סקירה)

אבל גם אני זכאית למי שפיר בגלל הגיל.

(כיום נותנים מגיל 32).

אני החלטתי לא לעשות מי שפיר אם אין סיבה חוץ מהגיל.

הרופא קיבל את זה ולא ניסע לשכנע או להפחיד.

אם את רוצה, אפשר לעשות בדיקת ניפט, שבת בדיקת דם בלי סיכון.

היא לא מדויקת כמו מי שפיר, והיא יקרה.

אבל היא יכולה לתת רוגע.

זאת תקופה וזה יעבור ( ממש רואה שככה זה עם הילדים, תקופות טובות תקופות מאתגרות.. גלים.. )

הוא לא נגדי, הוא בעדו (עוזר לי לעצור ולהסתכל שוב על הסיטואציה מנקודת המבט של הילד.. עוזר לגלות יותר הבנה)

תודה רבה, עזרת לי

1- נושמת עמוק ויודעת שזה יעבור

2- מתאמנת בלילה/זמן שקט על התגובות הרצויות מבחינתי (לא תמיד יצא הרצוי, אבל זה מצמצם נפילות)

3- מתכננת עיקופים לזמנים המועדים

קטן בפני עצמו

זה שיש לו אח קטן

לא עושה אותו גדול

לא לצפות ממנו להיות מה שהוא לא אמור להיות

זה אגב כל האישו עם ילדים

לא לצפות מהם למה שהם לא

להסתכל דרך המבט שלהם

להקדיש זמן שאת רק איתו והקטן לא מפריע ואתם משחקים ביחד או שאת מספרת לו סיפור או משהו אחר שהוא יהנה ממנו

זה בכלל לא גיל התבגרות מוקדם.

זה ילד בהסתגלות - הסתגלות לגן, הסתגלות ללידת אח.

שני השינויים המשמחים האלה טומנים בחובם הרבה פרידות, והאדמה ממש רועדת לו מתחת לרגליים.

הטנטרומים וההצקות הם הדרך של המח לפרוק את התסכול והבהלה שכרוכים בכל השינויים והחוויות החדשות.

מאד עוזר להחזיק את זה בראש. שקשה לו, זה לא נגדי.

ואת - את צריכה רשת תמיכה. כל מי ומה שאפשר, שיחזיק אותך בתקופה הזו, כדי שתוכלי להעניק לו ויסות ולא תישאבי לעוררות יתר יחד איתו.

פרקטית, ממליצה מאד על כמה שיותר משחק חופשי - בפרט משחקים אגרסיביים לפורקן ומשחקי דמיון לעיבוד רגשי, ולאפשר מרחב לבכי.

את יכולה לתת דוגמאות למשחקים כאלו?

פעילויות עם אנרגיה גבוהה כמו:

מלחמת כריות

משיכת חבל

טרמפולינה

תיפוף

פעילויות מווסתות כמו:

אמבטיה ארוכה

עיסוי

משחקים שכוללים נשיפות למשל לגרום לפיסת צמר גפן לנוע לאורך מסלול באמצעות נשיפה בקשית,

בועות סבון.

הוצאת קולות (עדיף מצחיקים)

משחקי דמיון:

בובות, פליימוביל, תני לו להוביל את המשחק ותראי לאן זה לוקח אותו.

נשמט לי החלק החשוב ביותר בהודעה הקודמת -

הטנטרומים וההצקות ירגעו ככל שהילד ירגיש יותר בטוח במסגרת ובהרכב המשפחתי החדש. התפקיד שלך לאורך התקופה הזו הוא להישאר אמא שלו - להוביל אותו, לתת לו מענה אמיתי, ולא להיפך להיות תגובתית.

זה קשה מאד ויהיו רגעים כאלה וכאלה, וככל שתשימי לב למצבי הויסות שלך, תשקיעי בעצמך שתהיי בטוב שלך, וכשתצאי מויסות תתמקדי בלווסת את עצמך במקום בלנהל את ההתנהגות של הילד - ככה תהיה לו אמא יציבה יותר להשען עליה וזה מתנה עצומה לשניכם.

ככל שאת בטוב להציע קשר ותלות בנדיבות, לתת לו להיות תינוק קטן, לעשות בשבילו גם דברים שהוא יודע לעשות לבד..

עוד חיבוק

ואם אין לך מנשא רוצי לקנות

כשתצאי מויסות תתמקדי בלווסת את עצמך במקום בלנהל את ההתנהגות של הילד.

נגיד הוא בוכה בהיסטריה, אז ללכת הצידה ולווסת את עצמי ולתת לו לבכות (אגב איך מצליחים לווסת את עצמינו כשיש רעש מונוטוני ומעצבן ברקע?) ולחזור אליו אחרי שאני נרגעת כמה זמן שלוקח לי?

כמובן לא שעות אבל זה יכול לקחת לי כמה דקות טובות, איך הוא לא ירגיש שנוטשים אותו ונותנים לו להתמודד לבד?

ואם יש לך טיפים לויסות הורי ברגעים כאלה זה יהיה נפלא.

אין קיצורי דרך או טיפים...

אבל כן יכולה לתת כיוון מאיפה מתחילים ומשם זה התבוננות, תרגול וסלילה של הדרך האישית שלך.

הא"ב של ויסות זה תשומת לב למצב העוררות שלי. לשים לב שמשהו בי השתנה - בהתחלה אני אזהה רק בדיעבד (וואו למה צעקתי ככה? אהה זה היה יותר מידי בשבילי) או ביציאה חמורה מויסות, כלומר רק כשאגיע להצפה (הילחם) או לשקיעה משמעותית (ברח) או לקיפאון (מצב שחיצונית נראה כמו עוררות נמוכה אבל מבפנים מאד אינטנסיבי).

ככל שתקדישי לזה תשומת לב ככה תוכלי להבחין בשינוי דק יותר ומוקדם יותר. ולאט לאט תתחילי לשאול את עצמך -

מה היה שם? מה בסיטואציה הזו נחווה כמסוכן וגרם למערכת העצבים שלי להתגייס באופן הזה?

תנסי לתת שם לרגש: כעס, עצב, בלבול, דאגה, בדידות... ולשהות בו קצת. להבין למה הוא פה? מה הזמין אותו?

יש רגשות ששומרים עלייך. לדוגמא - כעס הוא רגש שעוזר לנו לשמור על הגבולות. איזה גבול שלך נחצה?

אני רוצה להגיד משהו חשוב.

הרבה אנשים, כולל אותי עד לא מזמן, חושבים שויסות זה איפוק. זה לא לתת לרגש לנהל אותך, ואולי אפילו לא לבטא אותו בכלל.

אבל זה לא נכון. ויסות זו היכולת לעבור בקלות בין מצבי העוררות השונים ולא להתקע במצב עוררות לא מותאם.

אם מערכת העצבים שלי העלתה הילוך בזמן שאני נמצאת לבד עם כמה ילדים סוערים - זה תקין ונורמלי. אם אני נשארת בעוררות גבוהה כמה שעות אחר כך זו תקיעות.

אם הילד שלי בטנטרום, וזה מעצבן אותי והרעש באוזניים וכו', אני יכולה לקחת כמה נשימות טובות ולהזכיר לעצמי שאני לא בסכנה, ושאני האמא ואני פה בשבילו, קצת להרגיש את הקרקע עם הרגליים, לשתות מים (עדיף בקשית), אפשר מנטרות (מכירה את הסיפור על מוניקה ותמי?)

אם אני מרגישה חוסר אונים ושקיעה אני יכולה לעשות משהו מעורר - טפיחות על עצמי להרגיש את הגוף, אולי לאכול משהו, לשטוף פנים.

יש כל מיני טכניקות לויסות. העניין הוא שאני לא צריכה לחדול את הבכי כדי להרגע. אוטומטית זה הופך אותי להרבה פחות תגובתית והרבה יותר מובילה.

מעניין שדווקא בסיפור של מוניקה ותמי כן מרגיש שויסות זה איפוק. יודעת שזה בא להעביר מסר אחר אבל זה עדיין קפץ לי.

נתת לי המון נקודות למחשבה וגם כמה מעשיות, מעריכה מאוד!

של האמא. היא לא מתנתקת, כמו שחלק מאיתנו עושות כשהילדים שלנו מעצבנים אותנו, אלא נשארת בנוכחות, בקשר עם עצמה ומרגיעה את עצמה.

הילדים מרגישים את ההורה.

אם ההורה נמצא פיסית אבל בריחוק רגשי ואף בהתנגדות, לא בטוחה שזה עדיף על כמה דקות הירגעות בצד וחזרה במצב שקול ומחובר יותר.

בנוסף, לגבי עצמי אני יודעת שאני במצב חזק של חוויה חזקה (כעס, בהלה וכו')

אני לא ממש שמה לב מי נמצא סביבי. הגיוני שגם ילד בטנטרום כ"כ בתוך החוויה שלו,שיש עוצמות שהוא לא מחפש את הקרבה או המבוגר האחראי. אלא רק אחרי ירידה מסויימת יש קשב כלשהו למסביב ואז הוא יחפש את ההורה קשוב לו.

כתבת ממש במקום

ואני גרה בתוך מנשא😅

כבר עשה לי טוב לקרוא..

אני משתדלת מאד להיות פנויה בשבילו אחהצ, יש ימים כמו היום שהקטן לא רגוע ואז זה הרבה יותר קשה. מודה שבכללי זה קשה לי כי אני מאד משימתית ובא לי שהיום יתקתק כמו שאני אוהבת.. ואני מנסה לזכור שהוא מחפש קצב אחר.

להתכונן מראש- איך מתכוננים? מה אני רףאמורה להגיד לו כשהוא מרביץ לי/ נדבק אלי/ מציק בכוונה?

נניח אם הוא מרביץ אני כן לפעמים אגיד- לא מרביצים לאמא אבל בעיקר להתכונן איך אני מעבירה אותו לפעילות אחרת

או אומרת לו, אתה רוצה עכשיו איקס, אבל אני עסוקה וקשה לחכות נכון? בוא נספור עד 10 (למשל, תלוי מה מה אני באמצע) ואז אני אביא לך איקס ונוכל לשחק יחד

ומתחילה לספור

אין לי עכשיו סיטואציה ספציפית, אז כתבתי קצת מעורפל מקווה שזה היה מובן

זה לפרוק את האגרסיביות בדרך לגיטימית, למשוך אותו למשחק אגרסיבי לפני שהוא מרביץ לך או מציק בכוונה.

אם הוא כבר בהתקף זעם את יכולה לנסות לכוון אותו להרביץ לכרית או לנשוך מגבת, לא בטוח שהוא יזרום.

כשהוא נדבק אלייך - להבין שהוא במרדף. הוא חייב לוודא שאת כאן איתו ולא נעלמת... לתת לו את ההיצמדות שהוא צריך עד שהבהלה תרד. הכי טוב ליזום מרדף הפוך - אתה עכשיו איתי ולא הולך לשום מקום! אני רוצה חיבוק, אני צריכה לנשק פה מישהו, בוא נשחק ביחד, תביא ספר שאקריא לך, אני צריכה לעשות איקס בוא תעזור לי.

זו המשימה שלך עכשיו..

ובשולי הדברים היכולת לנכוח בלי לרוץ לעשיה היא מתנה נוספת שתישאר לך בע"ה מהתקופה הזאת.

לא מובן מאליו שאת יודעת לומר שהוא לא אשם...

אז מלבד המנטרה של הגיל (הוא קטן וזה הגיוני), לי עוזר (לפעמים...) להזכיר לעצמי שהוא מתנהג ככה כי קשה לו. קשה לו עם מה שאמרתי עכשיו, קשה לו לווסת את עצמו, קשה לו להרגיע את עצמו, קשה לו ולכן הוא מתנהג ככה. לא כי הוא רע או כי הוא לא אוהב אותי (אף שלפעמים הוא מצהיר ככה...) אלא כי פשוט קשה לו.

(אני מתמודדת עם טנטרומים בגיל גדול, אז עניין הגיל לא יעזור לי פה...)

וברמה הפרקטית - עוזר לפעמים להסיח את הדעת, הכי טוב במשהו שנותן לו אחריות כגדול. בגיל של הבן שלך זה יכול להיות: "בוא נראה אם תצליח להביא טיטול חדש לתינוק" או "בוא נראה אם תצליח לאסןף פה את המשחק לפני שהתינוק יגמור לינוק", וכדומה.

ולפעמים האסטרטגיה האפשרית היא להתעלם... להגן על התינוק, ולתת לילדון למצות את העצבים עד שייגמרו... (אני לא בטוחה שזה לגמרי נכון בגיל של הבן שלך. בכל אופן, לפעמים מגיעים למצב ייאוש כזה שאין ברירה...)

כשהוא בטנטרום אני מזכירה לעצמי שאין מה לדבר איצו עכשיו כי עכשיו הוא לא מווסת, הוא לא פנוי לשמוע, זה לא הזמן לחנך כי זה רק יגביר את חוסר הויסות שלו.

ועוזר לי ללמד אותו דרכים להירגע, וגם לזכור שילד צריך מבוגר בשביל זה והמבוגר תריך להיות רגוע, אז משתדלת כמה שאפשר להרגיע את עצמי, את הכעס שהוא מעורר בי, את החוסר אונים שלי וכו' וכשאני רגועה הרבה יותר קל לי להרגיע אותו.

כאילו אני הילד- אמא אני אוהב אותך, אמא אני שרוף עלייך, אמא איך אני רוצה להיות קרוב אלייך..

פשוט אומרת לעצמי

עוזר לי

1. אני הלכתי לקורס שהתחיל כשהייתי בשבוע 32/33 בערך. גם כן ידעתי הכל, ועדיין הרגשתי שתרם לי להקדיש לזה זמן ופניות.

2. טבלתי אחרי 4+0, 3+6, ו5+0 בהתאמה לידה ראשונה עד שלישית.

3. לא היו לי תפרים בכלל, חזרתי לקיים יחסים במקווה אחרי 4 שבועות בדיוק ולא היו כאבים בכלל בכלל

בשעה טובה בהצלחה!

לגבי קורס - השאלה לדעתי מה את רוצה לדעת, יש כאלה שרוצות לחוות את הלידה בצורה מסוימת ובשביל זה לא מספיק רק הידע הפיזיולוגי וכו'. וגם בקורס נותנים לך קצת שיטות לגבי התמודדות עם הכאב והצירים אז בכל מקרה יש מה להוסיף על השלבים הטכניים של הלידה

טבילה - ממש משתנה, אצלי בסביבות החודש וחצי אם אני זוכרת נכון

ולגבי יחסים - שוב, משתנה ממש. רוני_רון כתבה לך את הקיצון האחד אז אני אהיה לקראת הקיצון השני - עד היום (שנתיים בערך) אחרי הלידה אני מרגישה לפעמים את הצלקות ביחסים. זה ממש תלוי במה שהיה לך בלידה וכמה נקרעת

שיהיה לך בקלות ובשעה טובה ובלי תפריםם 🌸

ללידה, כדאי ללכת למשהו זוגי, המתייחס לפן הזוגי, רגשי.. זה לא פחות חשוב מהפן הפיזיולוגי. שבעלך ואת כמובן תבינו את הרכבת הרים ההורמונאלית, הרגשית שאחרי לידה. שישמע כמה חשוב שאת תנוחי אחרי הלידה...

לגבי דימום- לרוב עשיתי הפסק אחרי שישה שבועות מהלידה, זה אומר לטבול 7 שבועות אחרי הלידה. הדימום החזק רק כמה ימים אחר כך זה רק טיפטופים , עוצר וממשיך אחרי כמה ימים שוב .. אז לא לנסות לעשות הפסק אם יש רק יום אחד נקי...

יחסי אישות - ב"ה ממש לא חייב לכאוב .. ההמלצה הרפואית 6 שבועות אחרי לידה.

טבילה בין חודש לחודש וחצי

יחסים ללא כאבים, לא זוכר מתי אבל לקח זמן לגוף להתרגל.. לא מיד

בשאר הלידות ב"ה לא כאב אבל לידה ראשונה זה קצת טראומתי, לי לפחות.

לי לקח 7 שבועות בלילה הראשונה ו8 וחצי שבועות בלידה השניה 😒

לגבי 3.

לידה ראשונה 12 שבועות, שניה 8, שלישית 7 שבועות, רביעית 9 שבועות חמישית, 7

לידה ראשונה- כמעט 12

לידה שניה 10+

לידדה שלישית 10+

לידה רביעית 10+

לידה חמישית (תאומים) 9

לידה שישית 8+

1 חושבת שכדאי, זה חשוב גם עבור הבעל

2 אצלי חמישה שבועות (לידה ראשונה והקפדתי ממש לנוח)

3 שבעה שבועות ורק בחודש- חודשיים האחרונים יכולה לומר שזה לגמרי לא כואב

לוקח לי חודשיים וחצי בערך

זה תלוי בכ"כ הרבה דברים (הנקה/מניעה/חוזק גוף וכו')

נטהרתי בין 4 ל5 שבועות

2 לידות עם תפרים

עבר בשלום

לא עשיתי אף פעם קורס אז לא יודעת לענות.

בין חודש לחודש וחצי. בגדול- ככל שתנוחי יותר ככה תחלימי מהר יותר. 6 שבועות כמה שפחות להסתובב. בטח שלא לצאת לקניות וסידורים. לא להרים סלי כביסה, לא לעמוד לשטוף כלים. הרבה נשים מספרות שכשהן מסתובבות הכתמים או הדימום חוזר גם אם היו כבר כמה ימים בלי כלום. הפסק עושים רק אחרי כמה ימים שנראה לך שאפשר, כי יכול להפסיק לכמה ימים ואז לחזור בגדול. ולשאול רב על כל ספק!! יש הרבה הקלות אחרי לידה.

כל אחת מרגישה אחרת. וגם אצל אותה אישה יכול להיות שונה מלידה ללידה. יש רופאים שממליצים לחכות 6 שבועות. יש נשים שמקפידות על זה ויש שלא. יש שחוזרות להכל אבל המקום קצת רגיש, ויש כאלה שצריכות זמן. יש כאלה שההנקה גורמת ליובש שם.

והזכירו כאן, ואוסיף גם, יש רכבת רגשית אחרי לידה. פתאום נשים מוצאות את עצמן רבות עם הבעל על כל דבר. או בוכות בגללו או בגלל אנשים אחרים שרוצים לעזור בדרך טובה או פחות.. והכל לפעמים נראה כמו הר גדול... לאט לאט הדברים מתאזנים. גם ההורמונים. וכדאי להכיר את זה. זה נורמלי. זה טבעי. וזה יעבור.

בעז"ה בבריאות, בידיים מלאות

ועם הרבה תפילות על הכל.

כי את הקורס התחלתי ממש מאוחר אבל הוא היה קצר ולא מוצלח אז לא ממליצה.

2. מאוד משתנה. בגדול הכי מוקדם ששמעתי זה סביבות 3.5-4 שבועות אבל יש כאלו שלוקח להן אפילו קרוב לחודשיים ויותר אז תתאזרי בסבלנות. אצלי ספציפית בשתי הלידות 7 שבועות בדיוק אחרי. לידה ראשונה ניסיתי קצת קודם ולא הצלחתי והיה הרבה עוגמת נפש והרבה רבנים ובודקות מעורבים.... לידה שניה מלכתחילה ניסיתי 6 שבועות אחרי והלך מושלם בלי שום בעיות.

3. מאוד תלוי בתפרים ובמי שתפר. לי היה תפר רציני וארוך וגם תפירה לא מוצלחת במיוחד ואני שנתיים וחצי אחרי ועדיין כואב מפעם לפעם (מאז כבר עברתי עוד לידה אבל לא היו בה תפרים)

הרבה רשמו פה שכואב אחכ זמן ולפעמים זה לא עובר..

זה מביא אותי לשאול- לא עדיף אם ככה כבר קיסרי? התאוששות יותר ארוכה אבל לפחות לא פוגע בקשר הזוגי וההנאה...

אבל סתם ככה הנקה ושינוי הורמונלי יכולים לגרום לשינוי באזור ליובש או כאב

וקיסרי עצמו לא פיקניק בכלל מחברות שלי שעברו.

אה ואני דיממתי הרבה פחות וטבלתי יותר מוקדם מחברה שעברה קיסרי ככה שזה לא מדד בכלל.

בתור אחת שסבלה מצלקת מתפרים בלידה, עדיין הייתי בוחרת קיסרי בגלל זה

כידוע, רפואה היא לא מדע מדוייק. מאוד לא מדוייק, ותופעות לוואי והשלכות בריאותיות לטווח הרחוק יש בכל אחת מהאפשרויות.

לכל אחת משתי האפשרויות יש יתרונות, חסרונות וסיכונים.

אחת מתופעות הלוואי של ניתוח קיסרי היא הדבקויות ברחם וסיכון ממשי להריונות הבאים. ובפרט מגבלה על מספר ההריונות הנוספים.

גם לידה קיסרית לא מבטיחה שלא יהיו שום קשיים ביחסים לאחר סיום תקופת משכב הלידה - כיוון ששינויים הורמונליים בתקופת הנקה משפיעים על התפקוד התקין (יובש ואי נוחות… כאבים בבטן באזור הצלקת לאורך חודשים רבים)

כדאי לך לבדוק ולקרוא - יש הרבה מידע באינטרנט בנושא.

גם מומלץ להתייעץ עם כלי AI. ל AI יש מקורות מידע חזקים מאוד בנושאים רפואיים.

אני מעדיפה לנסות מלכתחילה את הלידה בצורה הטבעית שלה ולא בניתוח, מרגיש לי יותר בטוח וכמו שכתבו פה - עם פחות סיכון להריונות הבאים, ומשהו בזה שהלידה בדרך הטבעית שלה מרגיע אותי קצת.

ואצלי הכאב או חוסר הנוחות שנשאר לי מהצלקות לא מונע ממני חיי אישות והנאה. לפעמים זה כן פחות נעים אבל לא כל הזמן. זה משהו שלומדים להסתדר איתו. ברור שעדיף בלי זה, כן? ובעיקרון יש דברים שאפשר לעשות כדי להקל על המקום אם זה ממש מפריע וכואב, אני אישית הפסקתי לנסות לטפל בזה כל עוד זה לא מפריע ברמה שמונעת ממני להיות עם בעלי. אם למישהי זה כואב עד כדי כך שהיא לא יכולה לקיים יחסים - בד''כ יש מה לעשות כדי להקל.

סורי על האריכות חחח

גם לתינוק מאד חשוב לעבור לידה נרתיקית אם יש אופציה כזו. המעבר בתעלה חשוב לו ממש להמשך החיים. יכולה לספר על הילד שלי שנולד בקיסרי שנולד עם רגישות יתר וממש הרגשתי איך זה קשור לשליפה הפתאומית מהרחם החוצה..

האמת הופתעתי ממנה.

אני סובלת מכאבים ביחסים שדורשים טיפול אחרי כל לידה במשך תקופה. ועדיין לא הייתי בוחרת בחיים שיחתכו לי את הבטן להוציא את התינוק. זה מפחיד ממש. וממה ששמעתי כל ההתאוששות אחר כך הרבה יותר קשה וכואבת. וחוץ מזה יש משהו מאוד מיוחד בלידה שלא הייתי רוצה לוותר עליו.

קורס לדעתי עוזר להתכונן רגשית בעיקר

אני טבלתי ב2 הלידות 5 שבועות אחרי הלידה

לא היו לי תפרים אבל כן כאבים

אז תדעי שלפעמים הכאב דורש טיפול ולא תמיד זה רק הזמן יעשה את שלו

בלידה הראשונה היו לי כאבים בגלל יובש מההנקה ואובסטין עזר לזה

בלידה השניה כיווץ יתר שמצריך פיזיו רצפת האגן

והרבה זמן אמרתי שזה הגיוני שכואב אחרי לידה וניתן למקום להתרפא וכו'

תכלס בזבזתי זמן שיכלתי פשוט לטפל....

לגבי קורס, אני לקחתי קורס יותר של מודעות,

על חשיבה חיובית, נשימות וכו', עזר לי מאוד בלידה

לידה ראשונה טבלתי אחרי 6 שבועות, שניה אחרי 7.

בשני הלידות לא כאב לי כבר מיד אחרי הטבילה

ראשונה היתה עם תפרים, שניה בלי

אבל זה לא גרם לי לכאבים ב"ה

תפרים זה דבר אחד אבל יש עוד סיבות לכאבים אחרי לידה וחשוב לטפל בהם.

שרירי רצפת אגן מכווצים יכולים לגרום לכאב בזמן יחסים

הנקה יכולה לגרום ליובש באזור שיכול לגרום לחוסר חשק ולכאב.

כמו שאת מבינה זה דברים משתנים, לכל אחת יכול להיות משהו מזה או כמה דברים ויכול לא להיות כלום, וברמות שונות.

ולא בטוחה שכאס של שרירים תפוסים עוברים לבד

אפשר ללכת לפיזיותרפיה לרצפת אגן בשביל זה.

או כותבת בקבוצה אמהות: "מחפשת בגדי חורף לתינוק 12-18" ומקבלת שקית הכל כלול.

בקיוי ראיתי מבצעים טובים

אשמח לשמוע על עוד

מן הסתם יש יותר זולים במקומות פחות מותגיים, אני מעדיפה את המוכר והאיכותי.

בנקסט המחירים די קבועים וסבירים,

בשאר המקומות קונים במבצעים (אני משתדלת בסוף עונה להתכונן כבר לשנה אחרי...)

בנובמבר יש בד"כ מבצעים משמעותיים אם את יכולה לחכות כמה שבועות, ואם לא אז תשווי עכשו מחירים ומבצעים.

(שימי לה שקניה באתר זולה יותר מהחנות) בזאר שטראוס ולידר

קרטרס יושב יותר יפה על הגוף

בקיווי, לידר.

לפעמים אני מנצלת שוברים או קונה מבצעים גם בפוקוס, גולף.

אני עוד לא התחלתי לחשוב על בגדי חורף.

יש עוד זמן עד שבאמת נצטרך, לפחות איפה שאנחנו גרים.

ועד אז יהיו יותר מבצעים.

בינתיים אצלינו עוד לובשים קייצי.

אני כן צריכה לראות אם יש לי סוודרים לכל הילדים, ולבנים בגדים עם שרוול ארוך וגרביים.

המחירים שלהם סבבה והאיכות מעולה לכל החורף.

כשמגיע סוף עונה משלימה עם המבצעים בשאר החנויות

החוגים הם פחות שיקול בעיניי והייתי מוותרת עליהם לטובת טיפול כזה או אחר בלי להתלבט בכלל

חוץ מזה אין לי עצה אבל חיבוק♥️

תתחילו לשחק יחד, לצבוע, שירגיש בטוח איתכם, לאט לאט תנסו לשאול שאלות בנושא, למה קשה לו להיכנס לכיתה, ספרו לו על חוויות ילדות דומות שלכם, שירגיש שאתם חלק מהעולם שלו.

רעיון של אפרת לקט שנקראחוג עם אמא, פעם בשבוע קבוע בלוז שהילד יודע שזה זמן שלו איתך, שעושים בו משום כיף ילד, בלי משימות ובלי ביקורות, רק להיות שם איתו ולבנות קשר.

מעבר לזה, חושבת שאם הסל מוגבל טיפולים רגשיים/חברתיים/הדרכת הורים קודמים לחוגים פנאי, במיוחד בגיל הזה..

היא כבר תדע להפנות אתכם לדברים נוספים אם יהיה צורך, ובעיקר תדע למקד אתכם מה כל ילד צריך (לא בהכרח טיפול, אלא דרך לעבוד איתו בבית).

וכן, גידול ילדים מאתגרים זה דבר יקר...❤️

בכל אופן, החוגים נמצאים בתחתית הצרכים, אלא אם כן הם עוזרים גם רגשית. וגם אז אפשר לבדוק אם באמת דווקא החוג הזה נצרך, או שעדיף משהו אחר, מועיל יותר או זול יותר או שניהם. אבל אם הם נטו בשביל ההעשרה - אז עדיף לוותר עליהם ולהשקיע את הכסף בטיפול הרגשי בילדים.

יסודי ושורשי

ובאמת ללכת על יחסית בטוח..

אפשר פסיכולוגית ואפשר מישהי תותחית בתחום . ממש.

יש את יעל זקש שפה היא בניק נגמרו לי השמות,

שעושה גם הדרכת הורים

אני ממליצה ממש!!!!

כל הכבוד לך שאת מטפלת ועושה!!!

ובע"ה שתראו ברכה

תשתפי..

תעבדי איתם בשיתוף פעולה..

תציפי את הקשיים, תבקשי עזרה בחשיבה איך לקדם ובמענה מותאם וכמובן תתני כלים ודברים שעוזרים לך בבית.

מערכת החינוך אמורה לעבוד בשיתוף עם ההורים. כדאי להתייחס לזה שמזמינים הורים לא כאל עונש לילדים/לכם/ביקורת על ההתנהלות ההורית שלכם, אלא פשוט שותפים שעובדים יחד ויושבים לפגישת עבודה וחשיבה..🙂

אם לך יהיו הכלים לעבוד איתם נכון תוכלי לעזור להם במגוון התמודדויות במקום לטפל בכל התמודדות בנפרד ולא רק "להרוג את הבעיות כשהן קטנות"

אלא אפילו למנוע אותן.

את יודעת להסביר מה מלחיץ אותך בפניה להדרכת הורים? אולי אפשר לפרק את התחושה שזה מעלה בך על מנת לאפשר את הצעד הזה.

בלי קשר להודעה הזאת ספציפית, רציתי להמליץ לך על התכנים של לריסה גינת. (בעקבות בקשה קודמת שלך להמלצות)

אני עוקבת אחריה ברשתות החברתיות די הרבה זמן והיא נהדרת. זה כמובן לא מחליף הדרכה. אבל זה כן נותן הצצה ושפה חדשה, עובד על שינוי חשיבה לגבי התנהגויות של ילדים.

ליועצת בית הספר, התפתחות הילד לקבל כיוון מהם לפי התיאור למה שאתם צריכים

כי בהבנה שלי גם הדרכת הורים כללית היא לא פותרת את הבעיה כי אולי יש משהו יותר ספציפי כמו קשב ודברים בסגנון והדרכת הורים לא ממוקדת לא מאוד עוזרת

ואני רוצה להגיד לך משהו בכלל לא בכובע מקצועי.

יש לי חמישה ילדים. מדהימים באמת. חכמים, מצחיקים, מוכשרים בצורה יוצאת דופן בתחומים שונים.

ויש להם גם קשיים משמעותיים. לא אפרט כאן כי אני לא אנונימית, אבל בואי נגיד שאני מכירה היטב את מסדרונות בית הספר ואת יכולה לתאר לעצמך שלא הלכנו להדרכת הורים מעודף כסף...

הובכתי, ואני עדיין מובכת פעמים רבות מההתנהגות שלהם. הם מאתגרים אותי ברמות שקשה לדמיין.

מה שהכי עזר ועוזר לי זה הדברים הבאים:

1. הבנה עמוקה של הילד. להתמודד עם ילד בטנטרומים זה בלתי נסבל, אבל להתמודד עם ילד מתוסכל ומבוהל שמתקשה להסתגל זה משהו שמגייס אותי כאמא לעזור לו. המופע ההתנהגותי הוא אותו מופע, אבל אני חווה את זה עם פשר ותכלית.

2. הבנה עמוקה של עצמי. לשים לב אלי, להיות בחמלה ובמודעות לגבולות היכולת שלי, לקבל עזרה ותמיכה בחלקים שאני לא מצליחה.

3. כלים. איך לעבור מהורות פסיבית שעסוקה בלצפות מהילד (ולהתאכזב) להורות פרו-אקטיבית שנותנת לילד את הצרכים שלו כדי שיוכל לגדול, להבשיל, להתבגר ולהשתלב במשפחה ובחברה.

לגבי החוגים הייתי מוותרת עליהם בלי קשר לכסף.. אבל בכל מקרה הדרכת הורים היא הדבר הכי חסכוני שאת יכולה לעשות. זה ישפר את איכות החיים שלכם, יפחית מתח, ויפנה לך אנרגיה לעשיה בתחומים אחרים, יחסוך לך שלל טיפולים רגשיים ופיזיים בעתיד בע"ה וככל שהילדים צעירים יותר ככה טוב.

שהורות היא מסע חיים.

לא יהיה קסם שיפתור את כל הבעיות עם הילדים, אבל ככל שתסכימי לצעוד בדרך עם הילדים האלה והאתגרים האלה, את תתפתחי יותר כהורה וכאדם.

ההורות היא שלב התפתחותי מדהים מאין כמוהו, זו הזדמנות להמשיך את מה שלא התאפשר בילדות, זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

ואפשר גם אולם של בית כנסת, יש כאלה גדולים ויפים ואז את מביאה את הקייטרינג שלך

לא יודעת כמה אורחים יש לך אבל עשינו שם אירוע באזור ה130 אנשים והיה נהדר ואוכל מעולה, מה שכן שימי לב להגדיר עם בעל האולם שעות קבועות שלא יסלק אתכם משם מוקדם כי כשהוא רואה שאנשים הולכים וכו הוא מתחיל לקפל, לתת לו הנחיה לא לקפל את האירוע עד השעה שאתם סוגרים

כי אם תהיה להם חתונה מעדיפים חתונה

היינו בברית לא מזמן והיה ממש יפה וטעים!

גם יחסית נגיש למגיעים בתחבורה ציבורית.

שאם היה ועבר, אין מה לבדוק.

אם זה יחזור, אז אולי צריך להיבדק.

באיזה שבוע את?

כבר עשית אולטרסאונד וראיתי שיש הריון תקין?

ויכול להיות קשור לרחם

אם זה חד פעמי לא הייתי מתייחסת

אם מתמשך חשוב לעשות אולטראסאונד ולשלול הריון חוץ רחמי ח"ו.

עשית אולטרסאונד והוא תקין ב''ה. לפני שבוע בערך.

אני באמצע שלישי

או עוברת למשחק, נגיד אצלי בגיל דומה אוהב מרוצים, אז אני אומרת לו שהוא מכונית מרוץ ונראה כמה מהר היא יכול.

או שמציעה לעזור בעצמי.

מודה שכשלחוץ לקראת יציאה קשה לשנות ראש ולשחק משחקים, מצד שני אם לא, זה הופך למשחקי כוח בלי מנצחים.

תודה!

אם קשה לו להתארגן באיזשהו אופן

אני עוזרת לו

אני לא רואה בזה הפגנה

אלא קושי

בזמן של לחץ

אני לא חשה צורך לברר למה קשה לו

אלא עוזרת וזהו

אם משהו חוזר שוב ושוב

אני אנסה לפתור אותו בזמן לא לחוץ

לדבר עליו/ לנסות להבין מה קשה/ מפריע

זה אפילו לא שאני כזה בלחץ לצאת,

נראלי אני בלחץ מעצם הכאילו הפגנה שלו, שעצם הסיטואציה כבר מלחיצה אותי..

אז תודה. חשבתי על זה אחרי, שפשוט לעזור לו כי הוא ילד...

בע"ה שישתמש בחוכמה שלו לטובה

ובקשר להתנגדויות - מכיוון שהוא עוד יחסית קטן, אני חושבת שאפשר פשוט לעשות בשבילו. במקרה הזה לנעול לו את הסנדלים, לתת לו יד ולצאת מהבית.

הוא יסכים לדבר כזה? או שיגביר התנגדות?

אני לא אחזתי היום בסיטואציה הזו

שבעצם זה מה שנצרך פה.

פשוט לעזור כי קשה לו,

ישר המח שלי הלך למאבקי כח ומה הוא מנסה אותי.

אבל צריכה לשים לב לזה באמת.

טוב ששאלת פה, ככה בפעם הבאה העניין כבר יהיה לך במודעות❤️

אני עוברת לקטע משחקי

לפעמים מסיחה דעת (שמתי לך פה ביסקוויט, תנעל נעליים מהר ובוא לאכול)

ולפעמים ממשיכה בשגרת הבוקר שלי ומתארגנת ליציאה איתו או בלעדיו. בד"כ זה מאפס אותם עד מקסימום דקה לפני שיוצאים והם מהר עושים מה שצריך.

(ברור שלא אצא בלעדיהם, אבל אין לי את כל הזמן שבעולם והם מבינים את זה כשאני כמעט בדלת)

כי הוא לא ירוץ אלי כשאני בדלת, ישאר לבדוק אם אני באמת ישאיר אותו בבית...

שקלתי לעשות את זה, אבל לא נשמע לי דבר נכון. לא ידעת. לכן גם שאלתי פה...

הבת שלי הייתה עושה את זה הרבה

אולי זה גם משהו שאני צריכה לעשות.

לעצור שניה ולשאול אותו מה מפריע לו בסיטואציה הזו.

איך הכל אחר כשמסתכלים מהצד ולא בתוך הסצנה על הבוקר.

שמחה שכתבתי פה

לוויכוחים, אז לפעמים הופכת את זה למשחק, ולפעמים אם אני מרגישה שזה לא יעבוד המשחק, עוזרת להם מעשית לעשות מה שצריך.

משחקים בסגנון-

תחרות עם מישהו או השעון

אני מהמרת על מספר שעד אז הוא יעשה מה שצריך ואז עוצמת עיניים וסופרת בשקט. כשהוא מסיים בודקים אם היימור היה נכון

הופכת אותו להיות טרקטור/משאית זבל שאוספת משחקים/אופנוע שטס לעשות מה שצריך/גלשן במקלחת וכו'

משחק צבעים