בבקשה לא

שוב זה מתחיל

די זה כבר נהיה בנוהל

נמאס. לי. מהערבי. דיכאון. עצב. תסכול. יאוש. האלה.

נמאס לי מהלימודים

נמאס לי מעצמי

נמאס לי מהגלגל שחוזר בעולם

נמאס לי שאני לא מצליחה לצאת מהסתכלות האין כל חדש תחת השמש

נמאס לי. נמאס לי שאני שונאת

נמאס לי שאני לא נחמדה

נמאס לי שאני לא שמחה למרות שיש לי את כל הסיבות שכן

נמאס לי מהביקורתיות

ונמאס לי שאני לא מצליחה להוציא את עצמי מזה

ושאני טובעת

אעאע

ודי כבר. אוף

אני לא אוהבת את עצמי מתלוננת ומתוסכלת

אבל התרגלתי

די

שתיגמר כבר השנה הזאת

בבקשה

קשה לי.

 

באמת אני פה לשאול

איך ייתכן

שעוד העצב מתנגן

 

ונמאס שנורא נורא בא לבכות

אבל למה בעצם?

הרי אני אחזור שוב לאותו מקום חסר אונים

סתם להצמיח לעצמי תקוות שווא

 

נחנקתי כבר. רוצה לצאת

והאמת

שאני לא יודעת

כלום

 

ה'. בבקשה. מן המצר ממש

תראה לי שאני מסוגלת.

שאני יכולה לקום לא בפעם השביעית אלא האלף ואחת.

תראה לי שיש תקווה בעולם שלך.

שיש תום, ורגש

וחיים.

 

|בוכה|

(זה יצא בלי שביקשתי )

ואת כן נחמדה

וכן מדהימה

ואת סתם לא מעריכה את עצמך!! (נשמע לי מוכר..)

 

וזה מצחיק כי אני אומרת אותם דברים על עצמי..

אבל דפקא היום אני לא בדיכאון,

למרות שיש לי כל הסיבות למה כן..

וזה כואב

שככה את מרגישה עכשיו- חיבוק ענק..  עם מלאא כח...

ותחשבי על זה שכל האנשים שאוהבים אותך כ"כ הרבה לא טועים-  יש להם סיבות טובות!

(באמת באמת שקשה

אני מרגישה בתוך שעטה אדירה,

מבוהלת משהו

כלפי מטה

לא לא!! אני לא רוצה את זה

אבל אין לי כוח להילחם

באינרציה

בכבידה

בכבוּדה

אני רוצה מדרשה. ולהרגיש את אור ה'

כי נמאס לי מהחושך הזה. באמת שנמאס ממש

די

טאטע

כואב לי בלב.

אין לאן לברוח

זה סוגר עליי

וזה גם יעבור, בטוח

השאלה מתי ואיך

ואיך זה יקרה

אם אני לא מסוגלת לדמיין את זה קורה ומחזיק יותר מכמה שעות

ולמה אני בכלל כותבת את זה כאן

כ"כ פתוח

שוין

 

ותודה לכן אנשות אהובות

הלוואי שהייתי מצליחה להתמקד בטוב

ובזה שיש אנשים שאוהבים אותי

אבל בלעכס. זה פשוט לא מצליח.

ובכלל

לא מגיע לעולם הזה מסות יאוש שכאלה

כי סה"כ

בורא אחד לכל

יוצא אור ובורא חושך

וזה לא כלכך פייר להסתכל רק על צד אחד

אבל מה לעשות

שאנחנו כאלה קטנים

(מה זה קטנים, גרגרי חול)

שקשה

קשה לראות את הצד המואר.)

ומדהימה.

שתדעי לך.

וזה עצוב לי שאת עצובה

וקבלי חיבוק גדול גדול ועידוד הרבה הרבה

|מנסה לעודד| (אני לא יודעת לעודד..)

בא לי לבכות כל הלילה

ולשכוח מהכל

להסיר אחריות

שיהיה מה שיהיה

אבל זה לא יקרה.

אני אכריח את עצמי לעשות את כל המטלות.

אני אכריח את עצמי להישאר בתלם

כי אחרי הכל, באמת צריך

אין

אין יישוב הדעת

איך אפשר ללמוד ככה בכלל?

לחייך לעולם?

לאהוב?

לקוות?

יש תקווה. בשכל

זה גם משהו

נקודת משען

אבל צריך להעביר הילוך. לחיות את זה

אתם יודעים?

אני באמת באמת מאמינה שיהיה טוב. אפילו בטוחה

או שזה בעצם אותו דבר

אבל אני קצת

קצת הרבה חסרת אונים

קצת המון אבודה.

 

בא לי לעשות לעצמי משמר.

ללמוד דברים שמשיבים את הנפש, כפשוטו

אבל אז הלך מחר.

ובכלל

מה אענה להם לשאלה למה קמתי מאוחר?

יא חסרת אחריות.

כל מילה מורידה עוד גרגר מהאבן הזאת בלב.

אז נראה לי שאמשיך עד שייגמרו המילים.

 

אני רוצה לנשום

לראות פרחים

להאמין להם

להסתכל על השמש

ולא לפחד שהיא תשקע

להסתכל לחברות שלי בעיניים

ולהתקלף

מהרוע

והייאוש.

לפתוח דף חדש

ונקי

ואוהב

ומחייך.

ולהאמין שזה עוד קיים

ושיש מי שחי ככה

שזה לא פיקציה.

 

ואריה את באמת באמת מותק.

 

גם את!!

יואוו מה קרה??

 

והי,

למה לא לבכות?

אם זה עוזר לך..

 

ואם זה עוזר לך להוציא את המילים אז כדאי

וזה טוב

מניסיון

ואת גם לא חייבת לעשןות את זה כאן

אתצ יכולה לכתוב בדף

ואז לקרוע

לשרוף

למחוק

לקווצ'ץ'

מה שבאלך

תודה על המקום לקשקש.

סתם חח

 

וואיי איזה כיף לשמוע שהוקל לך!!

קולולולוש

האח הידד

וונדרפול

יופי דו

ישש!!

 

ואם עדיין לא התקלחת,

אז תעשי את זה

זה יעזור לך אפילו יותר

את האמת שכמעט חתמתי ויתור על המקלחת להערב עם דחיה לבוקר

אבל אז בעצם אני אתקלח רק בצהריים

טוב נו צודקת

למרות ש-1 זה לא ממש שעה בשביל זה אבל שיהיה

שווה לך..

תנסי..

זה שורף, זה שורף, וכי מה אומר?

הרי מי מן המיצר יכול לחלץ, אם לא מי שברא אינסוף מיצרים ואינסוף דרכי הצלה מופלאות,

זה שמניח אותך בתוך ים של קושי וכאב ואומר, תרימי עיניים, הי ילדה שלי, אני פה אוהב, את רואה?

מתפללת בשבילך, יקרה שלי, שתצליחי לצוף וגם לשחות, שתרימי ראש על המים ותנשמי,

שלא יהיה הכל ככה חונק ומטביע ודוחק.

מתפללת שתמצאי את המעדר אשר יצליח לחפור באדמת השדה שלך, המעדר אשר יצליח להצמיח לבסוף,

וגם שיבוא איזה פנס מסנוור של אור מאחורה, שתצליחי להסתובב ולראות ככה מאיפה שאת עומדת עכשיו בדיוק, כמה הרבה הלכת, בכוחות שלך לבד, כמה הרבה עדרת כבר וחרשת והצמחת, והצמחת.

אני מביטה בך לפעמים מן הצד ותוהה, ככה בשקט, אם יודעת את איזה מגדלור רב עוצמה שאת בדרך שלי,

ושל רבים אחרים.

 

כל כך הרבה דפים חדשים יש לו לריבונו של עולם אבל הדף שלך הוא מופלא, אל לך להחליף אותו.

יש חדש תחת השמש, כי נכון, עצם היכולת לצייר נבראה כבר אבל הציור המיוחד שלך, האמיץ, הכנה, הטהור, מעולם לא צוייר עדיין.

ביד האמן העדינה והמדוייקת שלך יש לך רק להוסיף ולעטר בו שבילים חדשים. הבנות חדשות.

לצייר פחד ושמש שוקעת, נעלמת אל מאחורי הים ומותירה מאחוריה ערב עצוב ובודד,

אבל גם זורחת בבוקר שלאחר מכן, בהירה ושופעת ומחממת.

יש לך יכולת מופלאה שכזו לשזור את המילים בנעימה שפשוט גורמת לדמעות לברוח בלי שמישהו נתן להן רשות בכלל.

לעתים התחושה היא שזו אדמת בור, מסרבת לקבל, אטומה. אבל אולי, אולי מכיוון אחר, היא תהיה מוכנה לשתף פעולה ולהצמיח משהו.

תודה רבה אהובית. אין מילים לתאר כמה אני אוהבת אותך.

אשכרה.