זה בלתי נתפס, כל סיפור השואה.
הזוועות, ההתעללויות, הרשע העצום.
ובכיתי וכאבתי, ובאושוויץ כבר לא הרגשתי.
כי זה כבר לא נקלט.
בכלל לא נקלט, לא ניתן להבין.
אי אפשר לקלוט מוות מזעזע של מליון וחצי.
ולא ידעתי איך לעכל, איך לבלוע, מה לעשות?!
וכך עברו כמה ימים, כשרק השכל פועל, קולט את הרצח הטכני, ההתעללות המעשית. והלב- לא מרגיש כלום.
ואז הבנתי, בחלמנו.
הם רצו נקמה.
מה הכוונה? לרצות לחנוק את הגרמנים, הבריטים, האמריקאים? כמו שהרגשתי באושוויץ?!
לא.
הם רוצים נקמה של המהות.
שם כבודם נרמס לעפר,
ויהודי הפך לשם נרדף של רעה וקללה.
ברחנו מהיותנו יהודים, כי זה הביא עלינו אסון.
אבל הם רוצים שנחזור- שנחזור לעצמנו.
שנהיה יהודים- מלשון הוד.
"יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל"- לא כבוד לעצמנו, כבוד לה' ולשכינתו.
שלא יירמס שם ה' הקדוש והנורא כמו שהיה בשואה.
ואז- " יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גויים, כי לה' המלוכה ומושל בגויים".
ה', החזר כבודך ושכינתך, ונקום את נקמתם.