הרבה יותר מ"פעם"... אל תאמר על הימים הראשונים שהיו טובים מאלה.

בזמן שלטון "מפא"י ההיסטורית", המצב בכללי, והשייכות של חלקים גדולים מהציבור לתורה ומסורת, היה כנראה פחות מהיום. למרות ה"סטאטוס קוו". וחלק מה"צרות" של היום - באות מהטובה.. כמו, למשל, שיו"ש בידינו, מה שלא היה לפני מלחמת ששת הימים, שאז לא דיברו על "שטחים"..

בשנים שאחרי קום המדינה, נוער דתי התבייש ללכת עם כיפה. שמעתי מממי שהיה פעם מזכ"ל בנ"ע, שהם כלו עם קסקט, כי כולם הלכו כך, כדי שלא "יבחינו". היום ציציות בחוץ זה "סטייל" שמכובד גם על הלא-דתיים..

אחוז המאמינים במוצהר, והשייכים לתומ"צ במוצהר, בכנסת ובממשלה, גם הוא גדול לאין ערוך.

אז זה לא של "פעם"..

זה דבר שהוא קבוע (כלומר מה היה המצתב ב ה באייר תשח) כמובן שהראיה שלי לגבי מה שהיה אז יכולה לקבל פרספקטיבה לאחר זמן (כשתגדל תבין?), 

דרך אגב זו גם תהיה התשובה לשאלת הרציה. כידוע הרב זצל לא האמין שניתן להגיע למשהו דרך הציונים - ולכן ניסה להקים את דגל ירושלים - הרציה הרגיש שאחרי נפלאות תשח אנו רואים שה' בחר בדרך הזו (התנועה הציונית) ולכן צריך ללכת על זה (למרות שגם הוא התנגד לדברים רבים ואמר שבסוף למרות שאין במדינה רוב של דברים טובים - עדיין גדול קידוש ה' ולכן צריך ללכת על זה). בפרספקטיבה שלך זמן ארוך יותר אני לא יודע מה היה אומר לו היה חי היום 

(אלו גם לערך דברי הרב טל לגבי ההנתקות)

נ.ב. צריך לזכור שמי שחי בצל טראומת השואה הכלים שלו לא ממש אובייקטיבים. אני זוכר את סבא שלי ז"ל שהיה מתחרפן עלינו שאתם לא מבינים מה ההבדל וכו' למרות שהודה (בעיקר בפני חבריו) שאילו מדינה אחרת היתה מתנהגת כמו המדינה הזו אז הינו צועקים אנטישמיות

"כמו שפסק הרמב"ם", לא פחות ולא יותר.

על ההסבר של הטעם וההשוואה להיום אפשר להתווכח, אבל ההלל הוא תקנה של חז"ל ומשם תוקפו "...וּמִפְּנֵי זֶה הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ, שֶׁתְּחִלָּתָם מִלֵּילֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּכִסְלֵו, יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל".

אי אפשר לקבוע הלל על דעת עצמנו (לקרוא תהילים אפשר תמיד, על אף שהגמרא אומרת "והאמר מר: הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף", אבל בברכה?!)

תיקנו הלל 8 ימים, מהראשון ועד השמיני, אחרת לא היה הלל כלל.

הלשון 'תקנו' בגמרא שם משמעו חיברו, דהיינו שהנביאים חיברו אותו. הציטוט שהבאת הוא תשובה לשאלה "והלל זה מי אמרו?" (לא ברור לי למה לא הבאת את לשון השאלה).

כדי לקבוע ברכה צריך תקנה של חז"ל, כגון חנוכה (והרה"ר מעולם לא ראתה עצמה כבעלת סמכות לגזור גזירות ולתקן תקנות בעניינים אחרים כמו שבת וכדו', אז למה כאן כן? תימא).

יש 18 ימים מאד מסוים בהם קבעו קריאת הלל, לעומת זאת מגילת תענית מלאה בימים שהיו בהם תשועות גדולות ולא שמענו שהיו קוראים בהם הלל - בטח לא בברכה, באף תקופה שהיא.

אם יש שוני מהימים במגילת תענית הוא לגריעותא - שכן מצינו שתיקנו ימי הודאה על הצלה מסכנה (גם חנוכה עצמו עיקרו הוא הצלה, בנוסף על הטעמים שהובאו בהמשך).

וגם על חנוכה עניתי לך שההלל תלוי בתקנת חז"ל.

וגם מהמשך הגמרא ברור שזאת השאלה כי הדיון הוא מי אמרו - ישראל במדבר או דוד המלך.

1. הוא לא מדגיש, הוא מזכיר את זה כדבר אחרון בהסבר הרקע של התקופה בהלכה א'. אבל הטעמים לתקנה של החג הם בהלכה ב', והם הניצחון במלחמה ונס פך השמן. עיין שם.

2. אתה מבלבל בין נס והצלה עליהם רב האי כותב שקובעים לחזרת השלטון עליה לא מוזכר דבר כזה. ולגבי  הקריאה למדינה "חזרת השלטון" - זה כבר תלוי בהשקפה, ראה בשרשור המקביל שעוסק בשאלה הזאת.

בה"ג מדבר על הצלה מצרה ואתה משליך מזה על הקמת השלטון - אלו שני עניינים שונים (ייתכן שעל שניהם אומרים הלל, על זה אפשר לדון. אבל אין ראייה מבה"ג)

אגב, בה"ג הוא לא רב האי אלא ר"ש קיירא (וי"א ר' יהודאי גאון).

טענתי היא שהיא לא מוכרחת וצריך מקור מפורש יותר לקביעת הלל על הקמת שלטון (לגבי חנוכה כבר הגבתי, אם עדיין לא ברור תגיד ואסביר שוב בע"ה).

במה זה יתר על חנוכה?

הם משווים את ה'עצמאות' לפסח...

תקנת ההלל היתה בזמן המלכות

(אחשוורוש זה בכלל פורים)

"אכתי עבדי אחשוורוש אנן" היא לשון הגמרא שמסבירה את ההבדל בין פסח שבו אומרים הלל לבין פורים שבו לא אומרים בגלל שעדיין נשארו בגלות.

הם אומרים שבחנוכה עדיין היינו תחת לחץ רומאי וגם היה שייך "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" ולכן צריך להקביל את יום העצמאות לפסח ולומר הלל גם בלילה (כשהסיבה האמיתית להלל בליל פסח היא שהגאולה עצמה הייתה בלילה).

לא!

קבלתי תמונה יותר ברורה.

בכל אופן, שירים אני משתדלת שלא לשמוע, החזקתי מעמד עד עכשיו..

אבל אולי כן להגיד הללבלי ברכה לפי הרב מרדכי אליהו..

אהה וחסדי הים האיר את עיני לגביי התאריכים.. אז זה גם ככה לא יהיה ביום העצמאות הממלכתי.

לא כל אחד יכול להחליט יום לעצמו.

הרצי"ה זצ"ל היה אומר שאדרבה, זה חלק מהענין, שהמדינה מתחשבת בכך שלא יצא מזה חילול שבת.

יש כח ביד החכמים לקבוע בזמן אחר מסיבה כזו.

והרצי"ה אמר, על גילוח וק"ו "שמיעת ישרים": "הכרת פניהם ענתה בם" - "מי שמאמין ומי שלא מאמין" - במעשה ה' בהקמת המדינה.

האחת - אדם לא קובע לעצמו יום לומר הלל... אין דבר כזה. יכול לומר "נשמת כל חי", פרקי הודאה... הלל - זו תקנה לציבור.

ו"לא ללכת לפי הרבנות הראשית בשום פרמטר", זו בעיה גדולה...  הרבנות הראשית שקבעה את יום העצמאות כיום חג, היו בה גדולי עולם; הרב הרצוג ("מלך בתורה" כהגדרת הרש"ז אוירערבאך זצ"ל), הרב עוזיאל, הרב המקובל הספרדי הרב עובדיה הדאיה, ועוד. ואח"כ הרבנים הראשיים הרב אונטרמן והרב ניסים - רבו של הרב אליהו. ואח"כ הרב גורן והרב עובדיה. ואח"כ הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו. כולם - זכר צדיקים וגאונים לברכה. ואיש מהם לא שינה את תקנות הרבנות הראשית לציבור בענין חגיגת יום העצמאות. רק הרב גורן זצ"ל קבע לומר גם בלילה עם ברכה, והרב ליאור שליט"א חש לשיטתו, ולכן אומר בלילה, אם כי ללא ברכה. וגם מברך "שהחיינו".

ב. זה שאת מעונינת שהשמחה תבוא לך מבפנים - אשרייך. אבל את ההלכה זה לא משנה.

ומכל מקום, כדי שהשמחה באמת תבוא "מבפנים" כדאי מאד ללמוד כמה דברים יסודיים באמונה, ממקורות של ענקי עולם, שהכירו את משמעותם והנחילונו:

ללמוד על משמעות סגולת ישראל, דהיינו מעלתם הפנימית שבאה ממעלת נשמתם, שאינה זזה בשום אופן. ואח"כ מופיעה במצוות ומתעצמת דרכם, אבל לא תלויה ביסודה בהם. וגם ה"ערבה" היא חלק מהכלל. "וכל פושע בישראל הוא קדוש בעל כרחו" (הרצי"ה קוק זצ"ל).

ללמוד על מעלת ארץ ישראל, ארץ ה', שרק איתה עם ישראל חי באמת. מופיעה נשמתו בציבור. "איתה הם גוי אחד ולא הם בלעדיה".

ללמוד על מעלת השלטון על הארץ, כדברי הרמב"ן על המצוה לציבור: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". וזה מחבר בין קדושת כלל ישראל, לקדושת הארץ. דווקא השלטון עליה. לא רק במצוה פרטית, כלולב, צריך "קנין"... לא רק איש ואשתו מתחברים ע"י "קנין". עם ישראל וקדושתו, ואר"י וקדושתה, מתחברים ע"י בעלות-כללית, שלטון, ריבונות. וכל המשך גילוי הקדושה, והאידיאלים הרמים שלנו, מתחילים מזה.

ללמוד על מעלת החיים הממשיים של עם ישראל. שכל דבר טוב ששייך לכלל, יש בו קדושה. ערך. אפילו גשמי. הארץ, פירותיה ("לאכול פירותיה הקדושים" הב"ח).  אם הגוף של אדם יחידי קדש (והנשמה קדש-קדשים. השל"ה הקדוש), קל וחומר הגוף של כלל ישראל.

ללמוד מה עבר עם ישראל בגלות. איזה פרעות ושמדות נוראיים. עוד בשבי רומא. אח"כ בהשמדות והשריפות-חיים ר"ל במסעי הצלב. בגירושים מאנגליה ואח"כ מארצות שונות. בספרד ופורטוגל באינקויזיציה. בהתעמרות בלתי פוסקת בתימן, כולל חטיפת יתומים קטנים ואיסלומם בכח. בפרעות ת"ח-ת"ט באכזריות נוראה שעדיף לא לכתוב כעת. ועוד-ועוד, ר"ל.  והאחרון הכביד - בשואה בה נספה כשליש עמנו.

ולהבין, שה"חיים" כפשוטו של עם ישראל בארץ, בתקומת המדינה שלש שנים אח"כ, זה לא משהו "שולי" כי זה "גשמיות" ולא "אידיאלים".. זה קדש-קדשים. זה המפתח לכל האידיאלים.

ללמוד על משמעות הנס של הכרזת המדינה. גילוי השגחה עליונה של רוח גבורה (הרמב"ם אומר שרוח גבורה להצלה, הוא מדרגה במעלות רוה"ק. ק"ו רוח גבורה להצלת כלל ישראל). משמעות הקידוש השם העצום שכנגד החילול השם הכי נורא המתואר בנביא: "ותבואו ותחללו את שם קדשי באמור אליהם: עם ה' אלה ומארצו יצאו". קל וחומר אחרי השואה הנוראה. כבוד ישראל הוא כבוד ה'.

ללמוד שכאשר יש קידוש השם - בעצם שלטוננו בארץ; בצבאנו שמגן על עם ישראל ונודע בכל העולם, אחרי 2000 שנות חרפה ורדיפות; בריבוי עצום של תורה בארץ שלא היה כמותו מעולם כנראה, אולי בימי חזקיה; בנתינת פירותיה בעין יפה בשפע עצום שעל זה אמרו חז"ל שאין לך קץ מגולה מזה; בהתפתחות בעוד הרבה תחומים, שגם הם חלק מבנין עם ישראל, גם בקדש וגם בחול; בריבוי ילודה יהודית בארץ ושביעות רצון של יושביה למעלה מרוב מדינות העולם - ויש גם ל"ע חילול השם (הרצי"ה היה מציין ביחוד המשפט ודברים בחינוך. ולצערנו קרו עוד כמה דברים ידועים) - אז הקידוש השם מכריע. כדברי הירושלמי.

ללמוד ש"לא עביד קוב"ה ניסא לשקרא". ה' לא עושה נס לשקר. בוודאי לא נס עצום ונשגב כזה, של שיבת עם ישראל לשלוט בארצו, ביום הקדוש הזה, ה' באייר, יום העצמאות.

ללמוד שתשובת הדור מאהבה. מראיית מעלתו הפנימית. מאהבתה ועידודה, ולא מקטרוג, בלי סתירה לצורך בביקורת-בונה על תופעות שליליות. ומזה יתגלה מה שבתוכו, כפי שנאמר על דורות אחרונים, "טב מלגאו וביש מלבר". טוב מבפנים ו"ביש" מבחוץ.

ומתוך עיון היטב בדברים הללו ולימודם, מבינים שביום הקדוש והעצום הזה, יום העצמאות, ה' באייר - חזרה ריבונות לעם ישראל על ארצו (ויש מה לשכלל באיכות ובכמות), וריבונות אינה תלויה באדם זה או אחר, אלא שלטון האומה. ניצל בכך עם ישראל ממיתות רעות ומשונות בכל ארצות גלותו, תוקן החילול השם הנורא שבעצם הגלות, חזרה קדושת הארץ להתחבר עם קדושת העם (וזה לא תלוי רק ב"מה שרואים". צריך להאמין בדברי חז"ל. גם לא כל מצוה "רואים" מיד את קדושתה). מבינים שקדושת הכלל אינה זזה ממנו - ולכן גם שלטונו בארץ הוא קדוש ונשגב, ואינו תלוי בסברות בני אדם. מבינים שזה המפתח, יסוד ההבראה, לכל המעלות הרוחניות העתידות, כדברי הנביאים על סדר הגאולה, מ"נטעתים על אדמתם" ועד "את רוחי אתן בהם" וכו'.

מבינים שלא פחות מששמחים על שיבת עם ישראל לארץ, על כל גווניו ("הלוואי בני עימי, על אדמתם, אפילו מטמאים אותה.." ומי שבארץ, אומר ה"חסד לאברהם", הוא צדיק אפילו שחיצונית נראה שלא.. אחרת הארץ היתה מקיאה אותו... איך יתכן רשע מבחוץ וצדיק מבפנים? אלא שיש בו כח של סגולה פנימית) - שמחים בשלטונו על ארצו, יסוד תקוות הופעת קדושתו ומעלותיו.

מבינים שאנחנו כעת לא ב"ירידה" כמו שהיה בדורות של חורבן, אלא בעליה. אז גם אם נמצאים לפעמים כאילו-באותה נקודה על ההר - אבל כאן הפנים לכיוון למעלה.. מאמינים בכך שה' הוא שגואל אותנו.

ומבינים ש"אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט - לא יכול לכווין שום דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ה' העליונה אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חולאים רוחניים - ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים על לב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע" (הרב קוק זצ"ל)

הורה להגיד אחרי התפילה בלי ברכה

בתאריך הזה קבעו חג על עניין אחר לגמרי, בלי קשר לשאלה אם המדינה היא דבר חיובי או לא - זה פשוט לא זה.

את החופש.

בלי הלל, עם מנגל וחידון התנ"ך -  בכל אופן,מסורת משפחתית.

(אבל נראה לי אני לא עומדת בקריטריונים של הסקר, אני לא משתייכת לציבור הדת"ל)

על ניסך שבכל יום עמנו.

אם מקשיבים לכל הויכוחים על ההלל והברכה , נהיה ברור שמיעוט זעיר באמת מודה לה', ואילו הרוב שבעד רואה חובה שייראו שלמרות שהוא דתי הוא בסדר ונאמן למדינה. 

 כלומר שהכל זה כמו אמירת הנותן תשועה שאומרים בח"ל לכבוד המלך.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

הגבעונים זה נטו מסירות נפש.

במי שלא, יש כאלו שהמניעים טהורים ויש כאלו שזה מעורבב.

אבל חבר'ה - בבקשה כנות!!!

אל תנופפו בדגלים שלא שלכם!!

יש עניין ומצווה גדולה ליישב את ארץ ישראל ובמיוחד במקומות בהם רוצים אויבים להתיישב ומנסים לגרש אותנו מהם.

זה שזה גם נוח מבחינות מסויימות שולל את המצווה שבזה?

אם כיף לך לשבת בסוכה ואתה נהנה לשבת בחוץ בצל הסכך וללמוד זה הופך את זה לפחות מצווה מאשר מישהו שלא נהנה עושה את זה במסירות נפש? 

מופיע אם זה בת או בן (מסר למחבר או שיחה אישית עם המחבר או אם זה בת מסר למחברת וכו')

למי שרשם בהגדרות שלו את המגדר, מי שלא עשה את זה לא יופיע לו

אבל התכוונתי לתגובה הקודמת שלי, שבה כתבתי למי שכתבה לי 'צודק', שאם כבר אז 'צודקת', חשבתי שמובן מזה שאני אישה

אלוקים יברך את כל המתנחלים

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

ניקח את ג'פטו ונבקש ממנו להציג טענות בעד ונציב מולו ג'פטו נוסף שיציג טענות שכנגד

כך הם יוכלו ללעוס את אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כל הזמן

ובינתיים אנחנו נהיה פנויים ללכת ללמוד תורה

ואז היא תעשה את הדיונים האלה במקומנו

בלי חרדיות מבוהלות שחייבות לצופף שורות,

או לחילופין פשןו עם חרדיות לא מבוהלות, זה גם יהיה בסדר

קשוט עצמך תחילה.

הפוסל במומו פוסל.

ממש מרתק אותי לחקור את התופעה הזו..

לא שנאה. כעס. - צעירים מעל עשרים

כי כשאתה התחלת שם את הדיון אני הייתי יסודי והתייחסתי לעצם הטיעונים, ואף טרחתי להביא ציטוטים של ממש ונימוקים של תורה.
 

אגב, אם כבר מורשה לי להעיר, פוסט הפתיחה שלך בעצמו היה רעיל ולעגני: "מישהו יודע אם הנופלים עומדים בשעת הצפירה ומצדיעים.. האם הם צופים בזרי פרחים לרוב?".

ואתה לא מתבייש להגיד לי "קשוט עצמך"? יקח אדוני מראה גדולה כדי שיוכל ליטול קיסם מבין שיניו וקורה מבין עיניו.

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

תהנה, זה פורום ציבורי.

מה הכוונה להיות נשוי למלבנים דיגיטלים?

זה נורא ואיום

לא שורד ככה

[12 הצעדים... אחי, תהיה חזק אתה בכיוון]

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

לא מבין ת'שאלה

שמישהו מגיב לתגובה שלי. 

העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.

תודה!

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

אין עצה אחרת

בעצם יש, אבל תתחילי עם זה