להגיד - אין בעיה מעיקר הדין לומר אלהים.

אבל מי שמוחק או מאבד את אחד משמותיו - עובר על איסור דאוריתא, לכן אם כבר - אז צריך להזהר בכתיבה.

בכתיבה, חשש שיגיע למחיקה או איבוד [כפי שכתבת].

בדיבור - חשש שמתוך הרגל להזכיר את השם יגיעו להזכרה לבטלה, הזכרה במקום מטונפים, או מקומות של אי צניעות, שכולם איסורים גמורים. [נדמה לי גם שכולם מדאורייתא, אבל איני בטוח].

איך למעשה ראוי לנהוג? זה לא התפקיד שלי לפסוק..

בכתיבה, אם כתבת אכלת אותה, זה חייב גניזה. ובאמת אין בעיה לכתוב, אבל אם כותבים - צריך להיזהר.

בדיבור, זה אולי יקרה בעתיד משהו, וזו גזירה חדשה שאי אפשר לחדש. ותמיד צריך להיזהר לא להגיד איסור.

ד"א, אשמח מקור לזה שהם דאוריתא.

הזכרה לבטלה נלמדת מ"לא תשא" - "ליראה את השם הנכבד" (רמב"ם הלכות שבועות פרק יב, היה זכור לי שזה בכלל לא תשא, אבל אין לי כרגע מקור).

במקומות של אי צניעות - ולא יראה בך ערות דבר (משנה ברורה סי' עה ס"ק יט).

במקומות מטונפים - והיה מחניך קדוש (משנה ברורה סי' עט ס"ק ב).

באופן כללי, חלק מהזהירות האישית של האדם, זה שלא להכניס את עצמו להרגלים שיגרמו לו להכשל בטעות באיסור, לפי איך שהוא מכיר את עצמו. 

[יש גם מנהגים, שעם ישראל או קבוצה מתוכו עושה לעצמה סייג, כמדומני שזה קיים באיזהו שהיא רמה בנושא הזה, לא בדקתי לעומק מה בדיוק נהוג בנושא הזה, אצל מי, והאם זה מחייב].

אין לי תשובה חד משמעית

בפועל, כשזה בהקשרים של ציטוטים אז ב-ה' (נניח "צלם א-להים")

אבל סתם ככה בדיבור של חול ב-ק'.

לא יודעת, אני צריכה לשמוע דעה מוסמכת כדי לדעת איך נכון לומר.

ק"ו לקב"ה. 

הלכתית- (פנה"ל)

להלכה מוסכם שהלומד גמרא רשאי לקרוא את השמות המוזכרים בה (מ"ב רטו, יד). אמנם בפועל רבים נוהגים שלא להזכיר את שמות השם במפורש בעת שלומדים גמרא, אלא במקום שנאמר בפסוק 'אדנ-י' אומרים 'השם', ובשמות שיש בהם אות 'ה', מחליפים אותה באות 'ק'. למשל במקום 'אלוהים' אומרים 'אלוקים', ובמקום 'אלוהינו' אומרים 'אלוקינו', ובמקום 'י-ה' אומרים 'קה'. והיו בין הפוסקים שחיזקו מנהג זהירות זה (ערוה"ש רטו, ב), אבל רוב הפוסקים סוברים שעדיף לקרוא את הגמרא תוך הזכרת השמות במפורש (שאלת יעבץ ח"א פא; ועיין אג"מ או"ח ח"ב נו, ויחו"ד ח"ג יג).[13]

בתלמוד מוזכרות גם ברכות, ונחלקו הפוסקים אם לקרותן תוך אזכרת שם שמיים או לא. לדעת ה'שאלת-יעבץ' (ח"א פא) יש לקוראן תוך הזכרת שם שמיים. אבל רוב הפוסקים כתבו שאין להזכיר את השם בקריאתן, שאם יזכיר את השם ייחשב כאומר ברכה לבטלה. ולכן ישנה ויאמר 'השם' במקום 'אדנ-י', ו'אלוקינו' במקום 'אלוהינו'. אבל כאשר מלמדים קטן או אדם שעדיין איננו יודע לברך, אזי מקריאים לפניו את הברכה תוך אזכרת השם, ואף הוא חוזר ומתרגל את הברכה באזכרת השם. ולאחר שכבר למד כיצד לברך, כשיקרא בתלמוד את נוסח הברכות יאמר "השם אלוקינו" ולא יזכיר שם שמיים במפורש. וכך פסק בעל ה'משנה-ברורה' (רטו, יד, עפ"י המ"א וא"ר והגר"ז ועוד).

הערה 13- גם כאשר רוצים לשבח את הקב"ה בתוך דרשה, מצד הדין מותר להזכיר את שם השם, אלא שנוהגים לשנות, כדי שלא להיכנס לחשש שמא יפסיק באמצע המשפט ונמצא שהזכיר שם שמיים לבטלה. וכן כאשר אומרים דבר תורה, ורוצים להזכיר שם השם, מצד הדין משמע שמותר, אלא שנהגו להזכירו בכינוי 'השם' או הקב"ה, או 'אלקים', כדי שלא להרבות בהזכרת שם שמיים, שמא יקרה שיזכיר את שמו לבטלה.

from http://www.shirisraeli.co.il/search?&search=%D7%94%D7%95%D7%99%D7%96%D7%94

57

אחרת נצטרך להיזהר גם עם 'רחום' ו'חנון' וכל שאר הכינויים. לכן ברור שההרחקה היא רק מהשם המיוחד (אדנות והויה)

from http://www.shirisraeli.co.il/search?&search=%D7%A9%D7%99%D7%A8%20%D7%9E%D7%93%D7%94%D7%99%D7%9D

30

רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ב:

"וְשִׁבְעָה שֵׁמוֹת הֵם. הַשֵּׁם הַנִּכְתָּב יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א וְהוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. אוֹ הַנִּכְתָּב אֲדֹנָי. וְאֵל. אֱלוֹהַּ. וֵאלֹהִים. וֵאלֹהֵי. וְשַׁדַּי. וּצְבָאוֹת."

בס"ד

שאסור למחוק

ואסור להזכיר במקומות מטונפים.

אבל מה הרמב"ם כתב נראלי הבנתי,

והוא כותב ש"אלהים" זה אחד מהשמות, אבל חנון ורחום וכו' הם כינויים.

כל הלכות איסור מחקת ה' ואיבודו, זה בשמות, לא בכינויים.

למה לא להגיד? לא יודע.

אני כן יכול להבין למה כן:

"וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים י-הוה עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ י-הוה וְאוֹמֵר (שופטים ו) י-הוה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַי-הוה הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַי-הוה:"

כשאומרים את אחד משמותיו של ה' צריך להגיד אותם בכבוד.

אם אסוד להגיד או שלא רוצים להגיד, למה לעוות את שמו?! בשביל זה יש כינויים: רחמן, בורא עולם, ריבון עולם, אדון הכל, ועוד רבים.

יואוו אנשים אתם שרוטיםם!!

לי לפחות..

from http://www.shirisraeli.co.il/search?&search=%D7%92%D7%9D%20%D7%9C%D7%99

48

כך פסק מר עוקבא וכן הרה"ג הגר"ח דאום שליט"א

את זה לא ידעתי..

אז זה הדין שלי??

וחוץ מזה,

כמה אתה שומר??

יש לי הרגשה שיש לנו היום עוד ראש לערוף..

אבל במקרה הזה היא כן..

משום מה הרועה מתעקש לומר שזה הוא

from http://www.shirisraeli.co.il/search?&search=%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%98

85

אתה אכזרי מדי,

בגלל זה הם בורחים.. 

למה בעצם תמיד בה"א ובשירים בקו"ף?

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

 כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)

ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.

ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.

כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?

אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.

אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......

אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.

פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה. 

בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?

בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.

אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.

ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.

אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.

ובכלללללל

אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?

אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.

((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.

ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.

והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!

ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))

לכן עברתי לצרוך חדשות בקריאה ולא בצפיה.

צריך את המינימום כדי לדעת מה קורה בעולם ואיך אנחנו חיים ומה המשמעות של זה. אפילו קצת יותר (נגיד קצת תקשורת כלכלית). אבל לא להתחרפן ולפרק את הלב בשביל ארועי דרמה חדשותית חולפים.

שלא לדבר על זה שכמו שאת יודעת אני עובד בחדשות. 90% זה הזיות שצריך להמציא כדי למלא נפח. ברוך השם רוב הזמן לא קורה כלום וצריך להמציא כל מיני שטויות כדי שיהיה על מה לכתוב.

(לפעמים אני כותב בעצמי, אבל זה תוכן מעניין בנושאים אחרים שלא קשורים לחדשות).

אגב,

אני כן פיתחתי דעות עצמאיות וכאלה. היו לזה כמה סיבות ואחת מהן היא חשיפה להרבה סוגים של תוכן מגוון. מקצועי. ופחות מפעיל רגשית.

איזה דעות עצמאיות את מרגישה שפיתחת ששונים מהסביבה שלך?

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו

אז דיברנו

ושאלתי

והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב

ואמרתי שיענה מה שהוא חושב

והוא הסביר

והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך

וניסיתי להבין ככל יכולתי

בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת

ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה

ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר

אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית

ואולי זה גם האופי

ושוב הקשתי

ושוב ניסה לתרץ

אז בסדר נו הבנתי

אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה

אח"כ אם זוכרים אותך