מה?

"ומה טוב בלשוב להמדינה ולהארמון אם המלך בגלות ואינו איתך בכאן למרות שישנו באפשרי (כי באמת טוב בלשוב על כל פנים להמדינה גם אם א"א להחזיר להמלך, אבל אם ישנו באפשר להחזיר המלך להמדינה ואעפ"כ אינו בכן בבחירת בנו אזי מוטב שלא היה חוזר להמדינה כלל...) ומה טוב במלכות בן המלך אחיך אם הדיח המלך כהמשנה למלך לפניו (ובמיוחד איך עושין שמחה ובאל בהיום הזה שבו הודח המלך בשנית על ידי בנו כנ"ל וזה הוא ביזיון גדול להמלך)"

יש כאן טענה ידידי, לצטט חלק ממנה ולהוציא אותו מהקשרו זאת לא התמודדות מולה אלא התחמקות. אתה לא חייב להתייחס כמובן, אבל אם כבר התייחסת אשמח לתגובה רצינית יותר.

כתבתי את הסיפור בשנות הנוג"ה המוקדמות, היום הייתי מנסח אותו קצת אחרת (והוא גם נועד לקהל מסוים כדי לחדד דקות מסוימת). בכל אופן - הטענה עצמה בעינה עומדת.

האם באמת עדיף? אני חושב שכן, ונראה לי שכל התורה וספרי הנביאים מלאים בזה שאי קיום תורה מביא לגלות ושההשארות בארץ תלויה בשמירת המצוות ושהתורה והארץ כרוכים זב"ז. 

ברור שמבחינה פיזית עדיף להיות בארץ, אבל מתוך ההבנה שישיבת ארץ ישראל היא מצווה וטעמה הוא עשיית רצונו של המלך בארמונו ולא רווחה פיזית שישנה גם במקומות אחרים בעולם - נראה לי שברור שעדיף לא לבוא לארץ ע"מ לעשות ההיפך (וכ"כ בתוס' כתובות דף ק"י ע"ב וביראים סי פ"ו).

אז הנה @נפתלי הדג

ועוד אחת @נפתלי הדג

ועוד אחת @נפתלי הדג

(התיוגים נותנים התראה אחת או שלוש? )

אקדים ואומר שהנושא הוא נושא שיצא לי לחשוב עליו בזמן האחרון כחלק ממחשבה על עניין כולל יותר, וככזה הוא מעורבב בהמון נושאים אחרים, והוא עדיין לא גמור, ככה שגם עכשיו אני לא שלם לחלוטין עם התשובה שלי. בנוסף, אני די בטוח שאתה ואחרים לא תקבלו אותה, כי היא מבוססת על הנחות יסוד שאציב כאן ושיש סיכוי טוב שהן יסוד המחלוקת. נורא בא לי לצטט מקורות ולהשמע חכם, אבל אין לי זמן וכח, אז תדמיין.

א. ברור שהעניין בשאלה הזאת הוא הרבה יותר יסודי ועקרוני מהנפקא מינה המעשית שהיא היחס למדינה. המקרה הזה הוא בסה"כ מפגש של נקודות תפיסתיות ואמוניות שההבנות השונות בהן הן אלו שמיילא יוצרות את המחלוקת.

השאלה הראשונה, אני מניח, היא מה נדרש מאיתנו, מה הוא רצון ה' מהאדם האינדווידואלי ולאחר מכן מהעם, מה הוא תפקידו של היהודי בעולם. השאלה הזו היא שאלה שבאופן אישי אני מפחד מאוד לגעת בה, למרות ההכרח, כי הנפקא מינה הבסיסית ביותר שלה היא מה הוא מעשה שסותר את התפקיד הזה, מה הוא מעשה לא יהודי, ואם נוריד את זה לרמה הכי בסיסית: מי הוא כופר, מי הוא לא רב וכד'

ב. מניתוח הסטורי הוגן של המקורות לגווניהם, קל מאוד להגיע למסקנה ברורה: התשובות לשאלות שהצבתי קודם השתנו לאורך השנים. ההגדרה של מי הוא יהודי, מי הוא דתי ומתוך כך של מה היא יהדות, היא הגדרה לא זהה. אם כך, מה הוא היחס בין תקופתנו לתקופת התורה? מה יקרה בתחיית המתים כשיפגש החתם סופר שאסר על הצבת שעון קיר בבית המדרש עם צאצאי צאצאיו שמוגדרים כשמרנים ביותר ובכל זאת נוסעים באוטובוסים? איני יודע, זאת שאלה קשה שראוי לשאול אותה ולעיין בה והיא בהכרח מעיבה על כל הדיון כולו, אבל לי אין כרגע תשובה מוחלטת. כך או כך, נמצא לי מקום להתגדר בו – לא מקום להתנתק מכל שהיה לפני, אבל כן מקום להחדש, ללמוד את הפשטים המתחדשים בכל יום –  לא מתוך שינויים קוסמטיים אלא מתוך הכרה בשינוי עומק.

ג. כך או אחרת, אני תופס את דרישותיו של הקב"ה מהיהודים כבעלות שתי מטרות עקרוניות:

1. יצירת חברה הנושאת מטען ערכי מסוים הנובע ממחויבות למסר הא-להי הטמון במצוות ובתורה.

(איזה מסר? שאלה נורא קשה, הרמז הכי טוב מופיע כאן: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הפסוק הזה הוא שוק בשבילי בכל פעם מחדש. המטרה היא לא תורה ותפילה, לא עיון ומחשבה, צדקה ומשפט. פלא.)

2. מתוך כך: הנחלת קשר קיומי אינדיבידואלי בין האדם לא-להיו, קיום ברית, ושוב: הנחלת ערכים.

אני לא אתעסק בנקודה השנייה ובקשר בין שתי הנקודות, כי למרות שאלו נושים משמעותיים וחשובים, הם לא קשורים לעניין בו אנו דנים.

ד. החברה אותה שואפת היהדות לחנך אינה רק החברה היהודית, המסר שאותו רוצה להנחיל הקב"ה הוא מסר כלל עולמי. כדי להעביר את המסר הזה, כדי לחנך את העולם כולו, בחר הקב"ה ביהודים והבדיל אותם מהעמים. זהו אקט חינוכי הכרחי: כדי לחנך עולם, יש צורך באליטה בנויה ומחונכת שתוכל להעביר את המסרים הלאה, להכות גלים. מפקדים מופרדים מחיילים ולומדים מהם יותר, כדי שהם בתורם יוכלו לחנך אותם.

בשלב בו אנו נמצאים, הצד האוניברסלי של היהדות כמעט ואינו אקטואלי. יש לו משמעות מסוימת בשהייה מחוץ לארץ בגלות (וידועים דברי הנצי"ב בנושא, המסביר שמטרת הגלות היא להיות אור לגויים), וגם כיום בקשר עם אומות העולם ובמקומו של העם היהודי בין העמים, אבל כל זה לא מתקרב למטרה הסופית, שגם אנחנו לא מספיק קרובים אליה.

ה. אם כך, אנו בונים חברה, אליטה מגוונת שתהווה מודל לכלל העמים בערכים אותם רוצה הקב"ה להנחיל לעולם, יהיו אשר יהיו. עם ישראל, נעים להכיר.

היחס בין עם לארץ בהקשר כזה הוא די ברור, ארץ, חוץ מלהוות כור היתוך הכרחי לעם, גם מכריחה את העם לקחת על עצמו אחריות, במובן הכי פשוט של העניין. כשעם כזה בונה מדינה, הערכים מתורגמים לכל פרט ופרט, לכל דילמה ודילמה. במדינה כזו התורה מהווה בסיס והגדרה ערכית לכל עניין ועניין, ומחברת ערכים למציאות. הדוגמא הכי טובה לזה בזמנינו הם הדברים המעניינים שקורים כשמחברים דת ומדינה, וכשאני אומר מעניינים אני לא אומר את זה בשביעות רצון גדולה במיוחד.

ו. עכשיו אני אבהיר מה לא היה פה. לא הייתה פה מיסטיקה סגולית, בכלל.

ז. נדמה לי שעברנו על שלושת היסודות החביבים שאנחנו אוהבים להצמיד לדתיות: עם, תורה, ארץ. עכשיו הגיע הזמן לדבר על ימינו. תראה, המצב לא משהו, אני מסכים. בכלל, ברגע ששוללים תפיסות סגוליות-מיסטיות ומדברים בהגיון, המצב נראה הרבה פחות זוהר. הגושניקים ראו את זה לפני תורת החיים, ואני מניח שגם הם לא היו הראשונים.

אני לא תופס את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו בדרך בה רואים זאת הקווניקים, יכולה להיות סיטואציה בה מדינת ישראל תתחלף בצורה זו או אחרת. באופן פשוט, אני לא רואה לזה סיבה. התרבות המערבית כולה במצב לא משמח במיוחד היום (יש יאמרו תמיד הייתה, אני אחלוק), והארגון האידיאולוגי המוצלח ביותר שקם השנה היה צבא האמת של שי-חי.

אך בתהליכים שקורים היום במדינת היהודים אני רואה את המטרה לשמה נתן לנו ה' את ארץ ישראל מלכתחילה. הבירורים מהסוג הזה, על מחיריהם, הם לקיחת האחריות שטמונה ביסוד חשיבות ארץ ישראל בתכנית הא-להית. אני שמח על האפשרות הזו, על מה שקורה פה, אני משתדל להיות אופטימי.

הקמת המדינה הייתה נס עצום, והייתה רצופה בניסים עצומים. כואב? כואב. עם ישראל לא בקטע שלנו? הוא לא. בסדר, זו המטרה, תודה לה' שקרב אותנו עוד קצת ואנחנו נלחמים את המטרה הזאת, ולא את המטרה אותה נלחמו אבותנו.

התיוגים נותנים התראה אחת או שלוש?

כלומר, כמו תיוג רגיל

שמח שנהנית!

ראשית, לפני שאתייחס לדבריך, אתמצת אותם איך שהבנתי אותם:

בסעיפים א-ו אתה מנסה להציג את האידיאל של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ו"אור לגויים" ובעצם את מטרת עם ישראל בכללותו ולפרטיו.

בסעיף ז אתה בעצם מסביר שהשיבה לארץ, על אף הפגמים והמכשולים שיש בדרך, מטרתה היא להגיע למטרה של מימוש האידיאל הנ"ל ולכן בעצם יש לה חשיבות ולא נכון לומר "ומוטב שלא היו שבים להמדינה".

הדיון על העניין שבסעיפים א-ו הוא פחות רלוונטי כי הפערים בו הם לא משמעותיים מאד לשאלה שלנו (על אף שבכמה נקודות לא הסכמתי עם דבריך, עם הנפקא מינה שבסעיף א').

לגבי סעיף ז:

השאלה היא איך להתייחס למצב הזמני. זה שהשיבה לארץ מצד עצמה היא דבר חיוב זה ודאי, השאלה היא האם זה כך בכל מצב ובכל שלב.

לאור דברי הנביאים ברור שמציאות של חטאים והפקרות רוחנית, ובפרט כשהם ממוסדים, הם סיבה לגלות ו'הקאה' מהארץ, הוי אומר שאין לישיבה בארץ חשיבות חיובית במציאות כזאת אלא להיפך. האבסורד הגדול שבמצב שבו ה' יתברך מחזיר אותנו לארצו, ולירושלים והר הבית בפרט (בהקשר הספציפי הזה נכתב הסיפור), ואילו אנו מתנכרים לו ולתורתו ונוהגים בארץ בהפקרות רוחנית משול בעיניי למלך שהשיב את בניו לארמונו והם עצמם הדיחו אותו.

אמת היא שעל אף הבזיון וחילול ה' הגדול ועל אף שהמצב הזמני שלילי בפני עצמו, בתור חלק במהלך הגדול יש לו חשיבות. אבל איך אפשר לחגוג את שלב הביניים הזה כשהעיקר, שהוא הפן הרוחני של הגאולה והשבת ה' לארמונו, חסר וחילול ה' הגדול עדיין קיים ובועט? וכמו שכתבתי בסוף הסיפור "ובאמת אם יחזרו בתשובה וישיבו אותי אזי יהיה טוב אבל בינתיים כיצד שמחים".

שאני באמת לא מסוגל שלא לשמוח.

אני יכול לאכול את הלב שבוע לפני ושבוע אחרי (וזה גם מה שבערך היה), אבל אני לא יכול שלא להודות, ואפילו יותר (כמה קטנוני), לשמוח בשביל עם ישראל.

נכון, אנחנו לא במצב משהו, אבל אנחנו במקום כ"כ הרבה יותר טוב.

ובתור כזאת אשאל עליה - אולי הרגש שלך בעייתי?

למה רגש השמחה שלך כלפי המצב הפיזי של עמ"י גובר על הרגש של הכאב על עלבון בזיון וחילול שם שמים?

למה השמחה על רווחת בניו של ה' גוברת על הכאב שבגלות השכינה ע"י אותם בנים שהשמינו "וישמן ישורון ויבעט" ואמרו "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" "ולא ה' פעל כל זאת" "מי אדון לנו" "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו"?

ודאי שצריך להודות על הטובה, על כך אין מחלוקת. אבל איך אפשר לעשות זאת תוך התעלמות מחילול ה' וגלות השכינה ע"י מקבלי אותה הטובה ותוך שימוש בה?

אתמצת כרגע בזה: העולם עומד גם על עמוד העבודה. ולדעתי, גם בעיקר.

את ההרחבות אשתדל לתת בקרוב.

אנסח באופן קצת מוזר, כי יש לי כמה כיוונים לתאר מהם מה שאני רוצה לומר, אבל אף אחד מהם לא מספק אותי בביטוי מלא של הצרימה בהודעה שלך. אני מקווה שתוכל להרכיב את החלקים האלה לתמונה מלאה.

~

אתה מציג את כל ההיסטוריה כנסיונות של הקב"ה לחנך את האנושות להתנהג במוסריות. אז אוקיי, הקב"ה ברא בני אדם, הם היו קצת ילדים רעים בהתחלה, ואחרי שנות חינוך ארוכות מאוד יהיה לנו עולם ערכי, מוסרי ומשוכלל לתפארת, המון בני אדם שיעשו המון דברים מוסריים במשך המון זמן, וחוסר מוחלט בתועלת ובתכלית.

~

פתחת בסעיף ג' את השקפותיך לגבי מה שהקב"ה רוצה מהאדם ומהחברה. אמרת כמה דברים שיש בהם אמת, אבל שים לב שיש רובד כל-כך יותר אלמנטרי: הקב"ה רוצה שנעשה את מה שהוא רוצה שנעשה.

~

אתה לא אוהב מיסטיקה סגולית. אני לא יודע, המילה 'תכלית' שהזכרתי כאן משתבצת אצלי במשבצת הגיונית מאוד. יותר מכך - לפי הניתוח שלי הלכתי צעד הגיוני אחד יותר ממך. אז אציג את המהלך כאן.

אקסיומה א' ויחידה: הכל נברא.
הסבר אינטואיטיבי לאקסיומה: כל דבר שישנו מתקיים במערכת ישות ולפיכך תלוי בגורם הרצוני המגדיר אותה.

אז זה קודם כל אומר שהחומר נברא, העצים והאבנים, בעלי החיים ובני האדם, אני ואתה. אבל זה נכון גם לגבי דברים מופשטים יותר. תנועה, כוח, איכויות, מהויות - גם הם, ע"פ האקסיומה, נבראים.
והלוגיקה, מה איתה? נבראת גם כן. וכאן אני מגיע לצעד הנוסף, כי עכשיו ישאל השואל בטון חרד לקיומו: וערכי המוסר?
בדיוק. נבראים. (נאצלים, ליתר דיוק; נניח לסמנטיקה)
אז אחרי שאמרנו שהכל נברא ותלוי ברצון מגדיר, מאיפה בדיוק אנחנו מתחילים את הכל?
והתשובה: מהרצון המגדיר, כמובן. כאן צריך לדייק היטב, כי ההכרה ברצון המגדיר אמנם גם היא נאצלת, אבל המוכר דרכה - מוכר כמחולל.
וכשאנחנו מדברים על רצון במובן המופשט ביותר, יש לו דבר שבו הוא חפץ. יש לו תכלית, ולצורך הגדרת אפשרות קיומה של התכלית הזאת הוגדרו ערכי המוסר, והלוגיקה, והאיכויות והמהויות ובעלי החיים והעצים והאבנים ואני ואתה.

אציין שתיים מבין המסקנות שאפשר להסיק מכאן. ראשית, כל הברואים, ובכללם אני ואתה, נמצאים כאן תחת המטריה של הרצון התכליתי המופשט, כלומר כחלקים מהעולם כולו כמערכת. זה באמת קצת פחות נעים מלחשוב שאני סובייקט אלוהי בלתי תלוי עם זכות קיום בפני עצמי ועוד אמירות אינדיבידואליסטיות, אבל הי: זאת אמת צרופה.
והמסקנה השניה שאציין, היא שכיוון שהנבראים הם מכוח רצון תכליתי, הרי שנברא, פרטי או מערכתי, שאינו תורם לתכלית, אינו בעל הצדקה לקיומו. רק תרומה קיומית לצורך התכלית תתן קיום לחיים של הנברא בכל המישורים.                  מכאן יש עוד צעד אחד פשוט עד הגדרת מקומם של עם ישראל וארץ ישראל והצורך בהם: הם נועדו להיות התרומה לגבוה של כל מושגי החברה האנושית, המוחשיים והמופשטים, ובכך להפריח את קיום החברה והעולם כולו. גם הדרישות המוסריות והמבניות מהם גדולות יותר בהתאם.

נמצאנו למדים, שאכן יש בעולם יופי וגיוון וחברה ומוסריות, אבל אם אנחנו מדברים על הדרישה הממוקדת מעם ישראל אנחנו לא מדברים על אחד מאלו, אלא על רעיון התרומה לגבוה. עמוד העבודה, נעים להכיר.

~

לענייננו? אני חוגג את יום העצמאות ואת יום ירושלים. גם רבותי. אנחנו מודים לקב"ה על טובות שמאוד קשה למדוד. אבל אני כן מכשיר את עצמי לקראת תפיסת תפקיד בלוחמה התודעתית מול התנועה שמעמידה את היופי, הגיוון, החברה והמוסריות בפני עצמם, בלי זכר של תרומה לגבוה, ששואפת שהכל יהיה טוב ונעים ונטול קב"ה לחלוטין, כאילו שאפשר. והמלחמה התודעתית הזאת היא זאת שממנה דברים יצאו.

@נפתלי הדג

@נפתלי הדג

קודם כל כתבת נפלא, ונדמה ליש גם הבנתי את כווונתך (ואת המקום ממנו היא נובעת). אפשר להגיד שאתה מציג פה דבקת מחודשת ברוחניות המיסטית הכללית, אחרי הזניחה שנמצאת במקום שאני הצגתי, היא יפה, אבל נדמה לי שבסופו של דבר לא מתרוממת מעל המקום שאותו אני זונח מלכתחילה. אפתח בנקודות שהפריעו לי בדברים שלך, שאפשר להגיד שהן אחת:

א. עשית פה קפיצה לוגית משמעותית ולא הכרחית בעיני מבריאה לתכלית. הידיעה שהדברים נבראו לא מכריחה תכלית כלשהי בבריאה שלהם, לצורך העניין הייתי יכול להאמין באל שפועל על פי גחמה, או, קל יותר, בטוב שתכליתו היא להיטיב ותו לא.

ב. יותר מכך, אתה מניח שהתורה, המסר הא-להי לבני האדם, היא אפריוריות, קדומה, לאנושיות. אצה בעצם טוען שהיא לא מסתמכת על מה שהיא האנושיות לאחר שנבראה אלא מושתת על הנחות היסוד של מי שברא אותם, דבר שהוא אמנם הגיוני, אבל לא רק שלא מסתדר מבחינה תוכנית עם פשט התורה שבכתב אני פשוט לא מאמין בו, וגם רבי ישמעאל לא: "דברה תורה בלשון בני אדם".

ג. והגרוע מכל, אתה מניח שיש באפשרותם של בני האדם (או היהודים, אם אתה מעדיף  לשמר את המימד הגזעי) להוות חלק מחשבונות שמיים, להיות גורם בתוכנית הא-להית, וזה בעיני לא רק שלא נכון, אלא גם סותר את הדברים שאתה בעצמך אמרת.

אני מסכים עם הנחות היסוד שלך, יש בורא ובהחלט יש תוכנית א-להית בעולם, להבנתי היא אפילו די דטרמיניסטית (היא מתחברת לי מאוד עם הדטרמיניזם הפסיכולוגי והתרבותי שהפוסטמודרנים אוהבים להתייאש ממנו). אוקיי, מה עושים עכשיו? אשאל את זה אחרת - מה זה משנה?

תפקידה של התורה שנתן לנו הקב"ה אינה שנתעלה על האנושיות אלא שנביא אותה לשיאה. אני לא מדבר (בשלב זה, בכל אופן) על יהדות בסגנון הרב יונתן זקס, אבל כן על יהדות נוסח התנ"ך, שיש בה מקום להתעלות רוחנית משמעותית במימד האישי, אבל המימד התרבותי-חברתי-ערכי משמעותי בה לא פחות.

זאת אולי הנקודה שהכי מכריחה אותי ללכת בדרך זו: אין הרבה דרכים לאחד עם בצורה חיובית. בעצם, אני מסוגל לחשוב על שתיים. האחת היא המסיטיקה, הפולקלור, העליונות. מי לה' אליי כקריאה שהיא קודם כל קריאה של משהו, במלוא הגרון אם אפשר, ואם יש שם חרב וראש יווני מתגלגל אז בכלל המצב מעולה. עליונות כזו זרה לי, היא המסאבת את היהדות וכנגדה אני פונה.

ודאי שיהודים מחויבים הרבה יותר, כי הם סובבים סביב עליונות ערכיהם. הם, כמרכז מחנך של ערכים, כמקדש כללי שבתוכו שוכן עוד מקדש, מאוחדים כנושאי לפיד, לא חרב, ככאלה שא-להים בחר בהם מסיבותיו, ולא כי היו קדושים מכל עם באופן אימננטי וקדום כלשהו. מקומם של הערכים במרכז כזה הוא עליון, כי הם הגשר בין הא-להות לאנושות. הם מקודשים רק כי א-להים אמר ככה, ואפילו יותר מכך: ברא אותנו לקדש אותם.

אם כך, דווקא ההכרה בחוסר התכליתיות שכוללת בתוכה את כל בני האדם באמת, ותמיד תכלול, היא המביאה אותנו לתכלית כזו שהיא גם אקטואלית לבני האדם עצמם. במישור החברתי, אינני מדבר כלל בשפה הא-להית, דווקא כי השיח הא-להי עם החברה הוא ישיר הרבה יותר, קיים הרבה יותר.

זה ברשת, אתה יכול לעשות עם זה מה שבא לך. רק אל תפיץ בשמי (אאוטינג וזה..).

בכל זאת העדפתי לבקש רשות

תודה

והלוואי שיתעוררו מחשבות

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

אבל אז הוא דווקא היה מפחיד קצת לילדים

ממש ממש מהלב. באמת, גרם לי לחלישות הדעת. איזו נפש, נשמה, יפה ונקייה!

ישב כמה שנים בכלא, שוחרר כמיטב המסורת של מערכת המשפט הישראלית המלאת חמלה והגנה על אלו שהרסו חיים.

מסתבר שתוך כמה שנים יחזר להסתובב עם פמליה וחסידים שוטים, בדיוק כמו מוטי אלון...

היו מחאות, דיבורים, ואז השתקה.

אולי צריך להציף את הנושא הזה שוב.

צריך לעקוב, לבדוק מה הסטטוס של הרוע הזה

מי מסוגל לחזור לכזה איש? להאמין בו?

מדובר על אנשים אינטלקטואלים... לא לבושי שחורים שנוהרים אחרי כל כת מזדמנת וכל איש אשר בשם רב יכונה, אשר כל רדיפה שבעולם וכל פיצוץ פרשייה לא תרחיק אתם ממנו אלא תוסיף ותעצים את אהבת והערכתם אליו..

איך יש עדיין אלפי חסידים לברלנד?!

אם אתה מכיר שמישהו שמתפתה לשם, תציל אותו. זהו.

שהיכולות שהביאו אותו למקומו הקודם עדיין שם. ספויילר: זה אכן דבר שלא מסובך מדי ללמוד. אבל רוב האנשים המערביים לא מאמינים בזה ואז כשזה עובד להם זה שוק חייהם.

הלואי שכל המתעללים/אנסים/פדופילים היו מקבלים יחס כזה לתמיד. יש יוצאים מהכלא וממשיכים במעלליהם וגורמים כאב וצער לעוד קורבנות.