מה?

"ומה טוב בלשוב להמדינה ולהארמון אם המלך בגלות ואינו איתך בכאן למרות שישנו באפשרי (כי באמת טוב בלשוב על כל פנים להמדינה גם אם א"א להחזיר להמלך, אבל אם ישנו באפשר להחזיר המלך להמדינה ואעפ"כ אינו בכן בבחירת בנו אזי מוטב שלא היה חוזר להמדינה כלל...) ומה טוב במלכות בן המלך אחיך אם הדיח המלך כהמשנה למלך לפניו (ובמיוחד איך עושין שמחה ובאל בהיום הזה שבו הודח המלך בשנית על ידי בנו כנ"ל וזה הוא ביזיון גדול להמלך)"

יש כאן טענה ידידי, לצטט חלק ממנה ולהוציא אותו מהקשרו זאת לא התמודדות מולה אלא התחמקות. אתה לא חייב להתייחס כמובן, אבל אם כבר התייחסת אשמח לתגובה רצינית יותר.

כתבתי את הסיפור בשנות הנוג"ה המוקדמות, היום הייתי מנסח אותו קצת אחרת (והוא גם נועד לקהל מסוים כדי לחדד דקות מסוימת). בכל אופן - הטענה עצמה בעינה עומדת.

האם באמת עדיף? אני חושב שכן, ונראה לי שכל התורה וספרי הנביאים מלאים בזה שאי קיום תורה מביא לגלות ושההשארות בארץ תלויה בשמירת המצוות ושהתורה והארץ כרוכים זב"ז. 

ברור שמבחינה פיזית עדיף להיות בארץ, אבל מתוך ההבנה שישיבת ארץ ישראל היא מצווה וטעמה הוא עשיית רצונו של המלך בארמונו ולא רווחה פיזית שישנה גם במקומות אחרים בעולם - נראה לי שברור שעדיף לא לבוא לארץ ע"מ לעשות ההיפך (וכ"כ בתוס' כתובות דף ק"י ע"ב וביראים סי פ"ו).

אז הנה @נפתלי הדג

ועוד אחת @נפתלי הדג

ועוד אחת @נפתלי הדג

(התיוגים נותנים התראה אחת או שלוש? )

אקדים ואומר שהנושא הוא נושא שיצא לי לחשוב עליו בזמן האחרון כחלק ממחשבה על עניין כולל יותר, וככזה הוא מעורבב בהמון נושאים אחרים, והוא עדיין לא גמור, ככה שגם עכשיו אני לא שלם לחלוטין עם התשובה שלי. בנוסף, אני די בטוח שאתה ואחרים לא תקבלו אותה, כי היא מבוססת על הנחות יסוד שאציב כאן ושיש סיכוי טוב שהן יסוד המחלוקת. נורא בא לי לצטט מקורות ולהשמע חכם, אבל אין לי זמן וכח, אז תדמיין.

א. ברור שהעניין בשאלה הזאת הוא הרבה יותר יסודי ועקרוני מהנפקא מינה המעשית שהיא היחס למדינה. המקרה הזה הוא בסה"כ מפגש של נקודות תפיסתיות ואמוניות שההבנות השונות בהן הן אלו שמיילא יוצרות את המחלוקת.

השאלה הראשונה, אני מניח, היא מה נדרש מאיתנו, מה הוא רצון ה' מהאדם האינדווידואלי ולאחר מכן מהעם, מה הוא תפקידו של היהודי בעולם. השאלה הזו היא שאלה שבאופן אישי אני מפחד מאוד לגעת בה, למרות ההכרח, כי הנפקא מינה הבסיסית ביותר שלה היא מה הוא מעשה שסותר את התפקיד הזה, מה הוא מעשה לא יהודי, ואם נוריד את זה לרמה הכי בסיסית: מי הוא כופר, מי הוא לא רב וכד'

ב. מניתוח הסטורי הוגן של המקורות לגווניהם, קל מאוד להגיע למסקנה ברורה: התשובות לשאלות שהצבתי קודם השתנו לאורך השנים. ההגדרה של מי הוא יהודי, מי הוא דתי ומתוך כך של מה היא יהדות, היא הגדרה לא זהה. אם כך, מה הוא היחס בין תקופתנו לתקופת התורה? מה יקרה בתחיית המתים כשיפגש החתם סופר שאסר על הצבת שעון קיר בבית המדרש עם צאצאי צאצאיו שמוגדרים כשמרנים ביותר ובכל זאת נוסעים באוטובוסים? איני יודע, זאת שאלה קשה שראוי לשאול אותה ולעיין בה והיא בהכרח מעיבה על כל הדיון כולו, אבל לי אין כרגע תשובה מוחלטת. כך או כך, נמצא לי מקום להתגדר בו – לא מקום להתנתק מכל שהיה לפני, אבל כן מקום להחדש, ללמוד את הפשטים המתחדשים בכל יום –  לא מתוך שינויים קוסמטיים אלא מתוך הכרה בשינוי עומק.

ג. כך או אחרת, אני תופס את דרישותיו של הקב"ה מהיהודים כבעלות שתי מטרות עקרוניות:

1. יצירת חברה הנושאת מטען ערכי מסוים הנובע ממחויבות למסר הא-להי הטמון במצוות ובתורה.

(איזה מסר? שאלה נורא קשה, הרמז הכי טוב מופיע כאן: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הפסוק הזה הוא שוק בשבילי בכל פעם מחדש. המטרה היא לא תורה ותפילה, לא עיון ומחשבה, צדקה ומשפט. פלא.)

2. מתוך כך: הנחלת קשר קיומי אינדיבידואלי בין האדם לא-להיו, קיום ברית, ושוב: הנחלת ערכים.

אני לא אתעסק בנקודה השנייה ובקשר בין שתי הנקודות, כי למרות שאלו נושים משמעותיים וחשובים, הם לא קשורים לעניין בו אנו דנים.

ד. החברה אותה שואפת היהדות לחנך אינה רק החברה היהודית, המסר שאותו רוצה להנחיל הקב"ה הוא מסר כלל עולמי. כדי להעביר את המסר הזה, כדי לחנך את העולם כולו, בחר הקב"ה ביהודים והבדיל אותם מהעמים. זהו אקט חינוכי הכרחי: כדי לחנך עולם, יש צורך באליטה בנויה ומחונכת שתוכל להעביר את המסרים הלאה, להכות גלים. מפקדים מופרדים מחיילים ולומדים מהם יותר, כדי שהם בתורם יוכלו לחנך אותם.

בשלב בו אנו נמצאים, הצד האוניברסלי של היהדות כמעט ואינו אקטואלי. יש לו משמעות מסוימת בשהייה מחוץ לארץ בגלות (וידועים דברי הנצי"ב בנושא, המסביר שמטרת הגלות היא להיות אור לגויים), וגם כיום בקשר עם אומות העולם ובמקומו של העם היהודי בין העמים, אבל כל זה לא מתקרב למטרה הסופית, שגם אנחנו לא מספיק קרובים אליה.

ה. אם כך, אנו בונים חברה, אליטה מגוונת שתהווה מודל לכלל העמים בערכים אותם רוצה הקב"ה להנחיל לעולם, יהיו אשר יהיו. עם ישראל, נעים להכיר.

היחס בין עם לארץ בהקשר כזה הוא די ברור, ארץ, חוץ מלהוות כור היתוך הכרחי לעם, גם מכריחה את העם לקחת על עצמו אחריות, במובן הכי פשוט של העניין. כשעם כזה בונה מדינה, הערכים מתורגמים לכל פרט ופרט, לכל דילמה ודילמה. במדינה כזו התורה מהווה בסיס והגדרה ערכית לכל עניין ועניין, ומחברת ערכים למציאות. הדוגמא הכי טובה לזה בזמנינו הם הדברים המעניינים שקורים כשמחברים דת ומדינה, וכשאני אומר מעניינים אני לא אומר את זה בשביעות רצון גדולה במיוחד.

ו. עכשיו אני אבהיר מה לא היה פה. לא הייתה פה מיסטיקה סגולית, בכלל.

ז. נדמה לי שעברנו על שלושת היסודות החביבים שאנחנו אוהבים להצמיד לדתיות: עם, תורה, ארץ. עכשיו הגיע הזמן לדבר על ימינו. תראה, המצב לא משהו, אני מסכים. בכלל, ברגע ששוללים תפיסות סגוליות-מיסטיות ומדברים בהגיון, המצב נראה הרבה פחות זוהר. הגושניקים ראו את זה לפני תורת החיים, ואני מניח שגם הם לא היו הראשונים.

אני לא תופס את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו בדרך בה רואים זאת הקווניקים, יכולה להיות סיטואציה בה מדינת ישראל תתחלף בצורה זו או אחרת. באופן פשוט, אני לא רואה לזה סיבה. התרבות המערבית כולה במצב לא משמח במיוחד היום (יש יאמרו תמיד הייתה, אני אחלוק), והארגון האידיאולוגי המוצלח ביותר שקם השנה היה צבא האמת של שי-חי.

אך בתהליכים שקורים היום במדינת היהודים אני רואה את המטרה לשמה נתן לנו ה' את ארץ ישראל מלכתחילה. הבירורים מהסוג הזה, על מחיריהם, הם לקיחת האחריות שטמונה ביסוד חשיבות ארץ ישראל בתכנית הא-להית. אני שמח על האפשרות הזו, על מה שקורה פה, אני משתדל להיות אופטימי.

הקמת המדינה הייתה נס עצום, והייתה רצופה בניסים עצומים. כואב? כואב. עם ישראל לא בקטע שלנו? הוא לא. בסדר, זו המטרה, תודה לה' שקרב אותנו עוד קצת ואנחנו נלחמים את המטרה הזאת, ולא את המטרה אותה נלחמו אבותנו.

התיוגים נותנים התראה אחת או שלוש?

כלומר, כמו תיוג רגיל

שמח שנהנית!

ראשית, לפני שאתייחס לדבריך, אתמצת אותם איך שהבנתי אותם:

בסעיפים א-ו אתה מנסה להציג את האידיאל של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ו"אור לגויים" ובעצם את מטרת עם ישראל בכללותו ולפרטיו.

בסעיף ז אתה בעצם מסביר שהשיבה לארץ, על אף הפגמים והמכשולים שיש בדרך, מטרתה היא להגיע למטרה של מימוש האידיאל הנ"ל ולכן בעצם יש לה חשיבות ולא נכון לומר "ומוטב שלא היו שבים להמדינה".

הדיון על העניין שבסעיפים א-ו הוא פחות רלוונטי כי הפערים בו הם לא משמעותיים מאד לשאלה שלנו (על אף שבכמה נקודות לא הסכמתי עם דבריך, עם הנפקא מינה שבסעיף א').

לגבי סעיף ז:

השאלה היא איך להתייחס למצב הזמני. זה שהשיבה לארץ מצד עצמה היא דבר חיוב זה ודאי, השאלה היא האם זה כך בכל מצב ובכל שלב.

לאור דברי הנביאים ברור שמציאות של חטאים והפקרות רוחנית, ובפרט כשהם ממוסדים, הם סיבה לגלות ו'הקאה' מהארץ, הוי אומר שאין לישיבה בארץ חשיבות חיובית במציאות כזאת אלא להיפך. האבסורד הגדול שבמצב שבו ה' יתברך מחזיר אותנו לארצו, ולירושלים והר הבית בפרט (בהקשר הספציפי הזה נכתב הסיפור), ואילו אנו מתנכרים לו ולתורתו ונוהגים בארץ בהפקרות רוחנית משול בעיניי למלך שהשיב את בניו לארמונו והם עצמם הדיחו אותו.

אמת היא שעל אף הבזיון וחילול ה' הגדול ועל אף שהמצב הזמני שלילי בפני עצמו, בתור חלק במהלך הגדול יש לו חשיבות. אבל איך אפשר לחגוג את שלב הביניים הזה כשהעיקר, שהוא הפן הרוחני של הגאולה והשבת ה' לארמונו, חסר וחילול ה' הגדול עדיין קיים ובועט? וכמו שכתבתי בסוף הסיפור "ובאמת אם יחזרו בתשובה וישיבו אותי אזי יהיה טוב אבל בינתיים כיצד שמחים".

שאני באמת לא מסוגל שלא לשמוח.

אני יכול לאכול את הלב שבוע לפני ושבוע אחרי (וזה גם מה שבערך היה), אבל אני לא יכול שלא להודות, ואפילו יותר (כמה קטנוני), לשמוח בשביל עם ישראל.

נכון, אנחנו לא במצב משהו, אבל אנחנו במקום כ"כ הרבה יותר טוב.

ובתור כזאת אשאל עליה - אולי הרגש שלך בעייתי?

למה רגש השמחה שלך כלפי המצב הפיזי של עמ"י גובר על הרגש של הכאב על עלבון בזיון וחילול שם שמים?

למה השמחה על רווחת בניו של ה' גוברת על הכאב שבגלות השכינה ע"י אותם בנים שהשמינו "וישמן ישורון ויבעט" ואמרו "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" "ולא ה' פעל כל זאת" "מי אדון לנו" "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו"?

ודאי שצריך להודות על הטובה, על כך אין מחלוקת. אבל איך אפשר לעשות זאת תוך התעלמות מחילול ה' וגלות השכינה ע"י מקבלי אותה הטובה ותוך שימוש בה?

אתמצת כרגע בזה: העולם עומד גם על עמוד העבודה. ולדעתי, גם בעיקר.

את ההרחבות אשתדל לתת בקרוב.

אנסח באופן קצת מוזר, כי יש לי כמה כיוונים לתאר מהם מה שאני רוצה לומר, אבל אף אחד מהם לא מספק אותי בביטוי מלא של הצרימה בהודעה שלך. אני מקווה שתוכל להרכיב את החלקים האלה לתמונה מלאה.

~

אתה מציג את כל ההיסטוריה כנסיונות של הקב"ה לחנך את האנושות להתנהג במוסריות. אז אוקיי, הקב"ה ברא בני אדם, הם היו קצת ילדים רעים בהתחלה, ואחרי שנות חינוך ארוכות מאוד יהיה לנו עולם ערכי, מוסרי ומשוכלל לתפארת, המון בני אדם שיעשו המון דברים מוסריים במשך המון זמן, וחוסר מוחלט בתועלת ובתכלית.

~

פתחת בסעיף ג' את השקפותיך לגבי מה שהקב"ה רוצה מהאדם ומהחברה. אמרת כמה דברים שיש בהם אמת, אבל שים לב שיש רובד כל-כך יותר אלמנטרי: הקב"ה רוצה שנעשה את מה שהוא רוצה שנעשה.

~

אתה לא אוהב מיסטיקה סגולית. אני לא יודע, המילה 'תכלית' שהזכרתי כאן משתבצת אצלי במשבצת הגיונית מאוד. יותר מכך - לפי הניתוח שלי הלכתי צעד הגיוני אחד יותר ממך. אז אציג את המהלך כאן.

אקסיומה א' ויחידה: הכל נברא.
הסבר אינטואיטיבי לאקסיומה: כל דבר שישנו מתקיים במערכת ישות ולפיכך תלוי בגורם הרצוני המגדיר אותה.

אז זה קודם כל אומר שהחומר נברא, העצים והאבנים, בעלי החיים ובני האדם, אני ואתה. אבל זה נכון גם לגבי דברים מופשטים יותר. תנועה, כוח, איכויות, מהויות - גם הם, ע"פ האקסיומה, נבראים.
והלוגיקה, מה איתה? נבראת גם כן. וכאן אני מגיע לצעד הנוסף, כי עכשיו ישאל השואל בטון חרד לקיומו: וערכי המוסר?
בדיוק. נבראים. (נאצלים, ליתר דיוק; נניח לסמנטיקה)
אז אחרי שאמרנו שהכל נברא ותלוי ברצון מגדיר, מאיפה בדיוק אנחנו מתחילים את הכל?
והתשובה: מהרצון המגדיר, כמובן. כאן צריך לדייק היטב, כי ההכרה ברצון המגדיר אמנם גם היא נאצלת, אבל המוכר דרכה - מוכר כמחולל.
וכשאנחנו מדברים על רצון במובן המופשט ביותר, יש לו דבר שבו הוא חפץ. יש לו תכלית, ולצורך הגדרת אפשרות קיומה של התכלית הזאת הוגדרו ערכי המוסר, והלוגיקה, והאיכויות והמהויות ובעלי החיים והעצים והאבנים ואני ואתה.

אציין שתיים מבין המסקנות שאפשר להסיק מכאן. ראשית, כל הברואים, ובכללם אני ואתה, נמצאים כאן תחת המטריה של הרצון התכליתי המופשט, כלומר כחלקים מהעולם כולו כמערכת. זה באמת קצת פחות נעים מלחשוב שאני סובייקט אלוהי בלתי תלוי עם זכות קיום בפני עצמי ועוד אמירות אינדיבידואליסטיות, אבל הי: זאת אמת צרופה.
והמסקנה השניה שאציין, היא שכיוון שהנבראים הם מכוח רצון תכליתי, הרי שנברא, פרטי או מערכתי, שאינו תורם לתכלית, אינו בעל הצדקה לקיומו. רק תרומה קיומית לצורך התכלית תתן קיום לחיים של הנברא בכל המישורים.                  מכאן יש עוד צעד אחד פשוט עד הגדרת מקומם של עם ישראל וארץ ישראל והצורך בהם: הם נועדו להיות התרומה לגבוה של כל מושגי החברה האנושית, המוחשיים והמופשטים, ובכך להפריח את קיום החברה והעולם כולו. גם הדרישות המוסריות והמבניות מהם גדולות יותר בהתאם.

נמצאנו למדים, שאכן יש בעולם יופי וגיוון וחברה ומוסריות, אבל אם אנחנו מדברים על הדרישה הממוקדת מעם ישראל אנחנו לא מדברים על אחד מאלו, אלא על רעיון התרומה לגבוה. עמוד העבודה, נעים להכיר.

~

לענייננו? אני חוגג את יום העצמאות ואת יום ירושלים. גם רבותי. אנחנו מודים לקב"ה על טובות שמאוד קשה למדוד. אבל אני כן מכשיר את עצמי לקראת תפיסת תפקיד בלוחמה התודעתית מול התנועה שמעמידה את היופי, הגיוון, החברה והמוסריות בפני עצמם, בלי זכר של תרומה לגבוה, ששואפת שהכל יהיה טוב ונעים ונטול קב"ה לחלוטין, כאילו שאפשר. והמלחמה התודעתית הזאת היא זאת שממנה דברים יצאו.

@נפתלי הדג

@נפתלי הדג

קודם כל כתבת נפלא, ונדמה ליש גם הבנתי את כווונתך (ואת המקום ממנו היא נובעת). אפשר להגיד שאתה מציג פה דבקת מחודשת ברוחניות המיסטית הכללית, אחרי הזניחה שנמצאת במקום שאני הצגתי, היא יפה, אבל נדמה לי שבסופו של דבר לא מתרוממת מעל המקום שאותו אני זונח מלכתחילה. אפתח בנקודות שהפריעו לי בדברים שלך, שאפשר להגיד שהן אחת:

א. עשית פה קפיצה לוגית משמעותית ולא הכרחית בעיני מבריאה לתכלית. הידיעה שהדברים נבראו לא מכריחה תכלית כלשהי בבריאה שלהם, לצורך העניין הייתי יכול להאמין באל שפועל על פי גחמה, או, קל יותר, בטוב שתכליתו היא להיטיב ותו לא.

ב. יותר מכך, אתה מניח שהתורה, המסר הא-להי לבני האדם, היא אפריוריות, קדומה, לאנושיות. אצה בעצם טוען שהיא לא מסתמכת על מה שהיא האנושיות לאחר שנבראה אלא מושתת על הנחות היסוד של מי שברא אותם, דבר שהוא אמנם הגיוני, אבל לא רק שלא מסתדר מבחינה תוכנית עם פשט התורה שבכתב אני פשוט לא מאמין בו, וגם רבי ישמעאל לא: "דברה תורה בלשון בני אדם".

ג. והגרוע מכל, אתה מניח שיש באפשרותם של בני האדם (או היהודים, אם אתה מעדיף  לשמר את המימד הגזעי) להוות חלק מחשבונות שמיים, להיות גורם בתוכנית הא-להית, וזה בעיני לא רק שלא נכון, אלא גם סותר את הדברים שאתה בעצמך אמרת.

אני מסכים עם הנחות היסוד שלך, יש בורא ובהחלט יש תוכנית א-להית בעולם, להבנתי היא אפילו די דטרמיניסטית (היא מתחברת לי מאוד עם הדטרמיניזם הפסיכולוגי והתרבותי שהפוסטמודרנים אוהבים להתייאש ממנו). אוקיי, מה עושים עכשיו? אשאל את זה אחרת - מה זה משנה?

תפקידה של התורה שנתן לנו הקב"ה אינה שנתעלה על האנושיות אלא שנביא אותה לשיאה. אני לא מדבר (בשלב זה, בכל אופן) על יהדות בסגנון הרב יונתן זקס, אבל כן על יהדות נוסח התנ"ך, שיש בה מקום להתעלות רוחנית משמעותית במימד האישי, אבל המימד התרבותי-חברתי-ערכי משמעותי בה לא פחות.

זאת אולי הנקודה שהכי מכריחה אותי ללכת בדרך זו: אין הרבה דרכים לאחד עם בצורה חיובית. בעצם, אני מסוגל לחשוב על שתיים. האחת היא המסיטיקה, הפולקלור, העליונות. מי לה' אליי כקריאה שהיא קודם כל קריאה של משהו, במלוא הגרון אם אפשר, ואם יש שם חרב וראש יווני מתגלגל אז בכלל המצב מעולה. עליונות כזו זרה לי, היא המסאבת את היהדות וכנגדה אני פונה.

ודאי שיהודים מחויבים הרבה יותר, כי הם סובבים סביב עליונות ערכיהם. הם, כמרכז מחנך של ערכים, כמקדש כללי שבתוכו שוכן עוד מקדש, מאוחדים כנושאי לפיד, לא חרב, ככאלה שא-להים בחר בהם מסיבותיו, ולא כי היו קדושים מכל עם באופן אימננטי וקדום כלשהו. מקומם של הערכים במרכז כזה הוא עליון, כי הם הגשר בין הא-להות לאנושות. הם מקודשים רק כי א-להים אמר ככה, ואפילו יותר מכך: ברא אותנו לקדש אותם.

אם כך, דווקא ההכרה בחוסר התכליתיות שכוללת בתוכה את כל בני האדם באמת, ותמיד תכלול, היא המביאה אותנו לתכלית כזו שהיא גם אקטואלית לבני האדם עצמם. במישור החברתי, אינני מדבר כלל בשפה הא-להית, דווקא כי השיח הא-להי עם החברה הוא ישיר הרבה יותר, קיים הרבה יותר.

זה ברשת, אתה יכול לעשות עם זה מה שבא לך. רק אל תפיץ בשמי (אאוטינג וזה..).

בכל זאת העדפתי לבקש רשות

תודה

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

אבל אז הוא דווקא היה מפחיד קצת לילדים

ממש ממש מהלב. באמת, גרם לי לחלישות הדעת. איזו נפש, נשמה, יפה ונקייה!

ישב כמה שנים בכלא, שוחרר כמיטב המסורת של מערכת המשפט הישראלית המלאת חמלה והגנה על אלו שהרסו חיים.

מסתבר שתוך כמה שנים יחזר להסתובב עם פמליה וחסידים שוטים, בדיוק כמו מוטי אלון...

היו מחאות, דיבורים, ואז השתקה.

אולי צריך להציף את הנושא הזה שוב.

צריך לעקוב, לבדוק מה הסטטוס של הרוע הזה

מי מסוגל לחזור לכזה איש? להאמין בו?

מדובר על אנשים אינטלקטואלים... לא לבושי שחורים שנוהרים אחרי כל כת מזדמנת וכל איש אשר בשם רב יכונה, אשר כל רדיפה שבעולם וכל פיצוץ פרשייה לא תרחיק אתם ממנו אלא תוסיף ותעצים את אהבת והערכתם אליו..

איך יש עדיין אלפי חסידים לברלנד?!

אם אתה מכיר שמישהו שמתפתה לשם, תציל אותו. זהו.

שהיכולות שהביאו אותו למקומו הקודם עדיין שם. ספויילר: זה אכן דבר שלא מסובך מדי ללמוד. אבל רוב האנשים המערביים לא מאמינים בזה ואז כשזה עובד להם זה שוק חייהם.

כל חברה מחשבת אחרת את הסיכון שלה, בהתאם לנתוני הרכב ובהתאם לנתוני הנהג.

יכול להיות שאתה צעיר ואני לא, שאין לך עבר ביטוחי נקי ולאחרים יש, שהג'יפון שלך שונה משל אחרים...

אם הייתה חברת ביטוח אחת שהיא הייתה הכי זולה לכולם, האחרות היו פושטות רגל.

מניסיון אישי:

תבדוק בכל החברות הישירות, שזה ליברה, ביטוח ישיר, AIG, wesure. בנוסף תנסה באתר וובי שמכסה בעצם כמעט את כל שאר החברות.

לפעמים ההבדלים באמת מגיעים לאלפי שקלים, אבל אם אין לך עבר ביטוחי נקי 3 שנים לפחות אז באמת לא תקבל הצעות זולות...

תבדוק אם זה צד ג' שכולל גניבה. יכול להסביר את המחיר

ותעשה השוואת מחירים

במהלך פעילות זיהה אחד החיילים דמויות חמושות ללא קסדה, שלפי כל הסבר הגיוני אינם מכוחותינו.

ביקש אישור ירי מהסמל. לפי ההוראות באותה הפעילות הוא היה צריך לאשר בעצמו. משום מה חשש והעלה למ"מ. גם הוא יכל לאשר משום מה העלה למ"פ, והוא העלה למ"ד. שמענו בקשר את המג"ד מורה למ"פ לירות, המ"פ מורה למ"מ, המ"מ מורה לסמל והסמל נותן פקודת 'אש' לחייל. בשבריר השנייה בין פקודת האש' ללחיצה על ההדק, החייל מזהה שאחד המזוהים שם קסדה. הוא ממתין רגע עם הירי ומעלה לסמל את הדיווח, כי הוא חושש שזה בכל זאת כוחותינו. זה עולה לבירור למעלה ומתברר שאלו חיילים שבאמצע פעילות עלו על גג של בית שהם לא צריכים להיות בו בכלל, שהוא שטח השמדה, כנראה כדי לחפש קליטה.

קוראים לזה נס.

טנק מהכח שלנו היה תקולוהגיע למגרש טיפולים אחורי באיזה מוצב בעזה. זה היה אחרי ימים מתישים מאד לצוות, ואיכשהו שכחו לפרוק את כלי הנשק בטנק. הטק הגיע לשם בערב יום כיפור. בליל יום כיפור עבד אחד הטכנאים בתוך הטנק, ובטעות לחץ וירה צרור מהמאג. הטנק היה מכוון ממרחק של עשרות מטרים בלבד, לתוך מניין של תפילת ליל יום כיפור, עם עשרות רבות של מתפללים. הטכנאי ידע את זה, והוציא את הראש מהטנק, מוכן לראות את התמונה שהולכת להיצרב לו בראש לכל החיים. הוא רואה מולו טנק. בלי שום הסבר הגיוני, כשיש מקומות חנייה פנויים בצורה מסודרת, הגיע כמה דקות קודם מפקד טנק והחליט לחנות את הכלי שלו כך שיחסום את הטנק המטופל, והלך. הטנק שלו ספג את כל הצרור, והנזק היחיד מהאירוע היה מפקד שקיבל ריתוק 28 על חשבון חופשת השחרור שלו😬

ניסים.

פעילות בלבנון. כוח החי"ר צריך לכבוש ווילה ענקית, 3 קומות. לא רוצים להיכנס דרך הדלת מחשש שהיא מחוברת למטען. טנק יורה כדי לפתוח פתח כניסה, ובמקום חדר שיתפוצץ, פיצוץ ענק, הגג עף וכל הוילה נדלקת בבעירה מטורפת תוך שנייה. הבית היה ממולכד.

לברך כשמסיים תקופת לחימה. שיצא מכלל סכנה.

1.שני בני דודים שלי רבו והיו בנתק חצי שנה.

בשבת חלמתי שבני דודים שלי מתחבקים, וקמתי בוכה. ממש דמעות זולגות וזולגות, נדיר מאד.

ביום ראשון התקשרתי לבן דוד והוא אמר שבשבוע שעבר הם השלימו...!

2.בסעודת פסח התווכחנו ולא הסכמתי על דבר תורה, ואז אמרתי משפט גאוותי 'למדתי הרבה תורה, לא נראית לי דעתך'. ובביס הבא המצה דקרה ופצעה אותי בחיק. ממש ננעצה לי בחיך, זה ממש כאב (אף פעם לי קרה לי ככה). ואז אמרתי שזה קרה זה היא לחם ענוה ואמונה, ולא הייתי בענוה ואמונה...

3. הוצאתי מהפה משפט קשה לה', 'אין סיכוי שאני אעמוד בניסיון'. ואחרי שנייה השפרצתי דאורדוראנט והוא עף לי כמעט לפה (אף פעם לא קרה לי). כאילו לומר לי אל תגיד דבר כזה...

4. למדתי תורה, והיתה אזעקה ולא היה לי כח ללכת לממ''ד, ובשנייה הבאה הגעתי לקטע בגמ': "שאם היה קורא ובא, פוסק. (רמז שאני צריך להפסיק...) לא פסק מאי? אמר ר' מיאשה בר בריה דריב''ל עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (כלומר בגלל שאני לומד את המשפטים - לא יחיו = סכנה)

סימנים מחפשים בשבת.

כלומר: סימנים מחפשים בדברים הטובים שקורים לנו.

אחרת אנחנו הופכים את הבריאה כולה למשהו מיסטי, שכל היום מרמז לנו כמה אנחנו לא טובים

"אם תלכו איתי בקרי אלך איתכם בחמת קרי"

פירוש שלמדתי שאומר אם אדם אומר מקרה כשה' מסמן לו דברים אזהוא מגיע למצב שצריך ללכת איתו בחמת קרי (לא ברמזים קטנים)

אנחנו יהודים מאמינים בהשגחה ומאמינים בקב"ה

לא אומרת להפוך עכשיו כל דבר אב ל לעיתים מסמנים לנו משמים

נסעתי באזור שעה וחצי למקום ואחרי 2 שניות שהיינו שם היה לי תחושה עזה של לרצות לחזור בחזרה .. ברמה ש רגליים לקחו אותי משם

ואני אומרת לחברה בואי בואי נחזור עכשיו והיא אומרת לי למה? ואני לא יודעת להגיד לה

חזרנו נגד ההגיון איך שעלינו ויצאנו משם באוטובוס מכיוון השני מלא משטרות ...והבנו שאין דבר כזה סתם תחושה היה פיגוע מאוד קשוח שם וניצלנו ב" ה

עוד אירוע ..

בחור מאוד מוזר פנה אלי ואיך שהוא פנה ברחתי ממנו חשבתי שזהו נגמר אבל אז קלטתי ש

שחברות שלי מדברות איתו אני התעצבנתי שהן מדברות איתו ידעתי שיש לו כוונות לא טובות .

בדיעבד הבחור הזה מטריד סידרתי ..

וזהו לא באלי להמשיך את הסיפור

אבל ה' שומר

עוד סיפור אבל מטורף

ממש דאגתי שלא אספיק לעשות משהו חשוב לחברה שלי שהיתה כלה ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי שמי שרוצה לעשות מצווה ה' יעזור לו אז מדאגה וחרדה ובכי לרוגע מטורף .. גם לא היו אוטובוסים ולא היה כלום

וה' באמת עזר משהו מפחיד נגד ההגיון ברמה שאנשים שהיו שם אמרו מה לעזאזל.. קיצר סיפור אישי מטורף ועד היום אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה שאם אתה מאמין במאה אחוז ה' לא שוכח והוא מייצר לך באותו רגע ישועה מטורפת

לפני שנים רבות הייתי צריך להגיע לצפת לאירוע מסוים.

חברים שלי יצאו עם רכב מהמרכז, ואני חיכיתי להם בכביש 4 בתחנות האוטובוס שליד אוניברסיטת בר אילן.

בזמן שחיכיתי שיבואו עם הרכב, ניגשה אלי צעירה יהודיה שאינה ישראלית, ושאלה אותי באנגלית אם אני יודע איזה אוטובוס מגיע לצפת.

כמובן שהיא לא הייתה צריכה לעלות על אף אוטובוס 😏

ובפינה של החדרון ישבו שני חב'רה, היתה לי איזה תחושה לא טובה בבטן, אמרתי להם - לכו. אחרי חצי דקה הארון נפל על איפה שהם ישבו...

כאילו חצי דקה ממש הם שמעו את ה"בום" של הנפילה...

שהייתי נערה התנפץ לי על הראש דלת זכוכית ענקית ויצאתי רק עם פצע ביד..אין הסבר הגיוני

ואוו היה מדהים ועוצמתי... ממליצה

ובבוקר פחות יש מה לעשות😒 אממ ללמוד קצת.. אולי ללכת שוב לכותל לסוף הצום 

לפעמים שיעורים על אגדות החורבן

לפעמים מגילת איכה וספר איוב עם פרשנים

לפעמים שנ"צ ארוך

לפעמים שיטוט בפורומים וברשתות

אשתדל לנסוע לכותל בל"נ.

בזמנו היו כמו מעגלי למידה מאולתרים באגדות החורבן וכו'. כך עד הבוקר. ותיקין

ואז חוזרים הביתה לשינה עד כמה שעות לפני הסוף הצום.

כיום יש ילדים קטנים על הראש. זה ממלא את היום

מגילת איכה, קינות.

קוראת ספרים על חורבן הבית

ספרים על השואה/ גירוש גם באים בטוב

אפשר עם התרגום גם, או עם מפרשים.

קוראים את החצי הראשון של ספר ירמיה מלבד נבואות הנחמה, ונבואות פורענות ביחזקאל ותרי עשר.

קוראים בלופים א. מזמורים עד, עט, פח, ו- קלז בתהלים.

עושים חשבון נפש, מנסים לבכות, אם מצליחים - נהדר, לא מצליחים - בוכים בלב על כך שאנחנו כל כך רחוקים ממקדש, נבואה, והשראת שכינה שאפילו לבכות על היעדרם לא מסוגלים.

ובסוף היום, מתבטסים על כך שלא עמדנו במצופה מאיתנו מבחינת עבודת ה' המיוחדת של יום מרומם ונורא זה.

סליחה על הרוח הקודר של הדברים.

שבת מלאה בשמחה לכולם!

סיבוב שערים אחרי שחרית,

ואז שינה עד מנחה וצאת הצום.

הייתי מעלה לפה כמו כל שנה אוסף של סרטים מתקופת גירוש גוש קטיף.

קראנו לזה פה בערוץ 'ספיישל תשעה באב'.

רשימת שינדלר

ספר ירמיהו

לא לצאת מהדירה ולבכות תחיים על החורבן ועל החורבן הפרטי שלי

גמרת לבכות?

German concentration camps factual survey

חד־משמעית הדבר הכי מזוויע ומטורף שראיתי בחיים. היו לי סיוטים.

ראיתי את "האזור האפור" שהוא מטורף דיו, אבל זה פשוט... משהו. כאילו, יש לי לב חזק והכל, אבל וואו.

אם כן, למה המזוכיזם הזה.

אם לא, סרטים מבויימים על השואה, בעיני הם כלעג לרש;

אין סרט שיכול לחקות את זה.

זה סרט שהכינו מיד לאחר שחרור המחנות אך לא סיימו לערוך אותו, ובגלל כל־מיני סיבות גנזו את הפילם, ורק אחרי 70 שנה קבוצה של אוצרים ומומחים ערכו אותו וסידרו אותו לסרט.

לא מזוכיזם, פשוט להבין מה בדיוק היה.

קצת לא נשמע טוב ליצור סרט כשהזוועות עדיין בשטח.... של מי הרעיון הזה?

לא זוכרת איזה מהם, יש צילומים שהנאצים עצמם צילמו. גם של באבי יאר. ומזעזע

אותנטי לחלוטין; כל כך עצוב ומזעזע. כל כך רוצים שהקב"ה יסלח, ישמור עלינו

יביא גאולה לכולנו, אין כבר כח. זה לא היה מזמן כל כך....

כנראה לא הבנתי מה הכוונה ב"סרט" שדיברת עליו.

ותחשבו על כך שהאומה הזו עשירה ומשגשגת כאילו לא קרה דבר.

הרי אפשר להשתגע אם חושבים על זה!

ועוד יש אנשים שנוסעים לשם ואפילו משתקעים שם.

האינטרסים וכבוד עצמי, כנראה לא הולכים ביחד...

יש הרבה סרטים אותנטיים על איך נראו מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה, ברגע כניסת הצבא האמריקאי למקום, עם כניעת הנאצים ושחרור המחנות.

זה סרט ערוך מאוסף צילומים של צלמים צבאיים בריטיים (בעיקר), אמריקאים וסובייטים, שצילמו את המצב מיד לאחר שנכנסו למחנות. כלומר צילומים אמיתיים.

הרעיון במקור היה להציג בפני האוכלוסיה הגרמנית כדי לעורר בהם אשמה ולהרחיק אותם מהנאציזם.

חוץ מזה רצו לתעד את הפשעים לטובת ראיות בבתי המשפט / טריבונלים.

בסופו־של־דבר הסרט הספציפי הזה נגנז כי לא הספיקו לערוך אותו עד ששינו את המדיניות והפסיקו להציג את הסרטים האלה.

עיקר הסרט עוסק בברגן־בלזן, במצב של המחנה עם השחרור, טיפול בניצולים, קבורת המתים כו',

אבל במידה כזאת או אחרת גם במחנות אחרים כמו דכאו אוושוויץ אבנזה. נראה לי שזה אחד המקיפים ביותר.

כולל כמה מהרגעים המפורסמים ביותר כמו הרב לזלי הרדמן קורא קדיש מעל הבורות.

לא ניתן לתיאור.

שהנאצים ימ"ש צילמו בעצמם; זוכרת אפילו קשיש אחד לפני מותו, הולם על לוח ליבו בשתי ידיו..

לא יכולה לחשוב על זה, הכל מאבד משמעות, הכל שחור ולא שווה,,,,זו ההרגשה שלי לחזות בזה.

או להתחיל בעלייה להר הבית\תפילה בכותל ואני ממליץ להגיע גם לקידוש לבנה מאוחר בכותל להיות בקרבת כמה אדמו"רים. (האדמו"רים מפינסק קרלין לעלוב וספינקא- ירושלים תמיד מקדשים את הלבנה בכותל במוצאי ט' באב)

באמת ככה מכנים את זה?

לדעתי כל הרעיון של ללעוג ל"תרבות יוון" ו"אנשים שמסתכלים על אנשים אחרים רצים אחרי כדור ומוחאים כפיים" קצת נדוש עד־כדי... קיטש. אפשר ברגע אחד לקנות "עליונות" מוסרית או סוג־של אליטיזם חברתי באמירת הכביכול מובן מאליו.

מה אני אגיד לך:

מעולם לא עניין אותי ממש כדורגל כהוא זה, אבל כן ראיתי כמה משחקים, כי ראיתי שממש התלהבו מזה במקום העבודה. ובסך־הכל יש בזה משהו כיפי ומשחרר, וזה די מגניב לראות כדורגל ממש מקצועי. לרוב אני מעדיף כדורסל, אבל גם זה היה מעניין. וזה מצחיק וכיפי "לפרשן" ו"להמר" כאילו אני או העמיתים לעבודה מבינים בזה איזה משהו. אני רואה בזה הנאה ילדותית ותמימה, שאינה סותרת את האופי שלי כאדם מוזר ומתבונן.

לעיני המתבונן כן זה נראה כמו "נהירה" ו"תרבות המערב" אבל חוץ מכאלה שהם באמת "חולי כדורגל" בסך־הכל זה סתם משהו חמוד ומרגיע. לרוב האנשים העובדים אין פנאי או כוחות פיזיים או חברים כדי לארגן משחק כדורגל בערב כדי לפרוק קצת עצבים, אבל כן מתאפשר לשבת על בירה ולצחוק קצת סביב משהו קליל וכיפי.

ככה אני רואה את זה.

כשקוראים את התנ"ך, רואים שעברי מצוי ובינוני היה יותר קרוב לישראלי מסורתי מודרני מאשר לרב דב לנדו.

גם דוסים, תתפלא.

ויש אנשים שזה מעניין אותם, ויש אנשים שלא.

אני אגב ראיתי כמה משחקים במונדיאל השנה. למה? הבנתי שמכל המדינות, ארגנטינה הכי אוהבת ישראל. אז אני בצד שלה. ואיתי הרבה אנשים שזה השיקול שלהם. אני לא מבינה כלום בכדורגל (טוב, עכשיו קצת יותר) וזה לא מעניין אותי. מבחינתי זה היה עניין פוליטי.

אבל זה נכון שזה סוג של המקום האחרון שבו במערב מותר להיות עם חוויה לאומית בריאה. כן גם פוליטית.

הוא לא מעודד אותי. לא מפריע לו אבל זה לא מעניין אותו בכלל... אני רואה לבד וצועקת על השחקנים מה לעשות. אהה, ותוך כדי צוחקת על השדרנים שאומרים על השחקנים מה הם אמורים לעשות כאילו זה עוזר

אז זה לא האשם הצפוי. אז מי הדביק אותך בזה? תמיד היה לך חיבה לזה ?

ואין מי שיכניס אותי לזה. סתם עלה לי לראש. בנות הן משוגעות, אתה יודע

בעיני זה חילול השם שדוסים ממרכז מתלהבים מהדברים האלה ברחוב כאילו מינימום מדובר ביום העצמאות

ובמה זה שונה מפעילות פנאי כמו דמקה?

פעילות פנאי סתמית. בצפייה במשחקי ספורט - מלבד ביטול התורה ומשוב הלצים שבעניין - מתחברים לעולם הערכים הזר של תרבות המערב. זו פסיחה על שתי הסעיפּים. ומי שההבלים הללו תופסים אצלו מקום נכבד בנפש - ממקום זה שבנפשו נדחקת הקדושה.

לגבי ביטול תורה כאילו באמת שישבו וילמדו במקום לצפות

מי שצופה בין כה לא היה פותח גמרא בזמן הזה. ואם היה לו כח ללמוד הוא לא היה רואה.

וגם לגבי תרבות המערב מה כל־כך תרבות המערב בזה?

אם באמת זה משהו שתופש הרבה מהזמן ומהמקום בנפש אז אפשר לראות בזה בעיה

אם זה סתם עיסוק סתמי אני באמת לא רואה מה ההבדל בין לקרוא חדשות (הרבה יותר משחית את הנפש, מלא איסורים ולשון הרע), לבהות בקיר ולגרד את הבטן (מביא לידי שעמום), לקרוא ספר קריאה (מלא ברעיונות זרים ולפעמים גם בעייתיים), לבין לצפות בכדורגל שחוץ מאנשים שיודעים לרוץ יפה לא קורה שם כלום.

• תרבות גוף חיצונית, נכרית, ושטותית שעומדת בסתירה לערכי תורת ישראל.

• לקרוא חדשות (לא בהגזמה) זה חשוב, להאמין ללשון הרע שלצערנו לעתים מופיעה בחדשות - אסור, ובאמת חמור.

• קריאת ספר יכולה להיות נפלאה/ סתמית/ לא ראוייה/ אסורה בהתאם לאופי הספר, אופי הקורא, והמקום הנפשי אותו חפצים למלא על ידי הקריאה. אך צפייה במשחקי ספורט זה שלילי באופן גורף.

ולא למדת.

אפשר לומר את זה על כל שנייה בחיים, אבל בסוף זה מונח רחב.

• עדיין לא הסברת למה, רק קבעת שזה ככה. בסך־הכל מדובר במשחק. מי שלוקח את המשחקים האלה קשה, כן, זאת בעיה של תרבות יוון. אחרת זה סתם כמו להסתכל על ריקוד או אומנות, שגם הם תרבות יפת. מה ההבדל בין זה לבין להסתכל במשחק שחמט? או לשחק בעצמך דמקה, כשאינך יכול ללמוד תורה?

• למה זה חשוב? ועדיף להסתכן באיסורי דאורייתא מאשר משהו שאין בו איסור קונקרטי?

• כל ספרי הקריאה שאינם סיפורי צדיקים בסוף מלאים בכל־מיני השקפות שאינן בהכרח תורניות, דמויות שאינן בהכרח תורניות, קריאה מעוררת רגשות והזדהות ומחשבה. בניגוד לזה ספורט זה סתם להסתכל איך אנשים רצים יפה. מה כל־כך שלילי בזה? איך בדיוק זה משפיע שלילית על הנפש? אחרי שראיתי ספורט, מה קרה לי? במה השתניתי לרעה?

ב-2018 יצא מחקר של איזה שמאלנית, שטוען שבארועי מדיה גדולים בעולם מדינת ישראל מנצלת את זה שאין מקום בחדשות כדי להפציץ בעזה/בלבנון.

הקו הצהוב התקדם מאוד יפה בחסות המודניאל.

ורק רומז לכך שההבלים הללו נועדו רק עבור גויים. ועם ישראל צריך לנצל את זמנו לתורה ומעשים טובים, (כמו השמדת אויבים).

Attack When the World Is Not Watching? US News and the Israeli-Palestinian Conflict | Journal of Political Economy: Vol 126, No 3

או תשומת הלב המוקפדת על הבלורית, או המחמאות השקריות חסרות הפרופורציה בחוברות שמוציאים לכבוד הבחור החשוב החתן דנן (ולא הזכרתי בכלל את הכלה החסודה שהיא באמת באמת בעלת חסד ומידות טובות וכולה תפילת צדיקים ויראים ויראת שמיים ויחידה בדור, ואם היא עובדת בהייטק אז גם זכה החתן "ושלל לא יחסר" ואכמ"ל)...

ולא מן המותר להזכיר את דברי בית שמאי שאוסרים לשקר גם בזה, במיוחד אם לא נשאלו על הכלה. ועדיין התורה אמרה "מדבר שקר תרחק".

וכך או כך, גם לשקר יש גבולות.

אבל יפה שנתפסת דווקא למה שאפשר להשתמש בו ולהגדילו כדי להסתיר את יתר הדברים. כהרגלך בקודש לצופף שורות.

לא עלה על דעתי. רק אחרי התגובה שלך הבנתי. שוב, אתה עם הלצופף שורות....באמת נקדימון, זה כבר מעייף.