אני מנסה.

זה לא הולך.

 

אוף, הלוואי והייתי מצליחה.

הלוואי הלוואי.

לעצמי,לשכח מהעצב,
לא יודעת אני מפתחת תקוות שיהיה בסדר,
שוחכת מהדברים הרעים,מתמקדת בטובים,
לאט לאט,אני שמה לב,
שאני עצובה על דברים,
ויש לי כלכך הרבה דברים לשמח,שהכל מתגמד לראות,כמה טוב שבאמת ישלי.
אני כבר לא זוכרת את הרע,

איך אני שמחה?
עושין דברים שטוב לי,פשוט מחייכת,
נכנסת לכייתה בחיובי,
ז"א בכללי,שאני פוגשת חברות,גם אם לפני דקה ראיתי אותן,אז אני כזה, נועוווש מה נשמע?
זה עושה אותי ממש שמחה.
כולם בחיוכים כזה,וזה ממש מחמם את הלב שלי,ואני נהיית שמחה.
כן בוקר טוב, שיכולה לפתוח תיום .

שאני קמה,ישר,שמח,למה?
אני חושבת על דברים טובים שיהיו לי במשל השבוע,ופשוט,
מצפה להן! מצפה כבכ להגיע לרגע המיוחל.גם אם אין לי דברים טובים השבוע,מחפשת,העיקר שיהיה לי טוב.

זה לא קשה,
פשוט לשנות גישה,
הייב לי תקוופות שהייתי רצינית כזאת,ועצובה,לא כלכך שמחה.
וזה הוריד אותי,וראו את זה עליי.

ופשוט התחלתי לשמח והכל השתנה,הכל זורם הכל טוב,בזכות ה'פתאום!
בע"ה שייהיה לך רק טוב! (:

אבל אני לא יודעת, אני מגיעה לאולפנה, אני נהיית אדישה.

כבר לא אכפת לי מכלום.

ואני לא עייפה. ולא עצובה. ולא שמחה.

פשוט אדישה.

וגם חברה שלי יומאחד אמרה לי את זה.

שלמה אני אדישה.

אז אני משתדלת כבר לא להיות אדישה.

אבל זה קשה.

אבל כשאני בבית, אם אחיות שלי בבית, בד"כ אני שמחה,

אפילו מחורפנת..

אבל כשלא, אז אני או מדוכאת או לא.

זה תלוי במה שהיה לי באותו יום.

אוף לוידעת. אני ילדה מוזרה..

הכל בסדר,
בתקווה שהכל יעבור

העלת לי חיוך על השפתיים