ל"ג בעומר מתקרב, ריחם של המדורות באוויר ואלפי דיבורים על מירון ורשב"י.
ואני חושבת לעצמי, מה כ"כ מיוחד בזה? למה אותי זה לא מסעיר כ"כ?
אני רואה אנשים המדברים על רשב"י ועיניהם נוצצות, ליבותיהם מתרגשים. ואני? 'אין לי כח עכשיו, אולי אח"כ'.
קשה לחשוב שאנחנו מדברים על אותו הדבר.
אני נוסעת בכביש, אותו הכביש שאני נוסעת עליו כל שבוע, אותו הכביש שהפך בעיני לשגרה, אך הפעם בשונה מתמיד אני שמה לב לשלטים שבצד הדרך- 'קבר הרשב"י-מירון' כן, זה מה שאנשים רואים במירון, קבר הרשב"י. ולי מה שעובר בראש זה מבחנים, עבודות, חברות, פנימיה, פעילויות, ורשב"י? יכול להיות...
למה? מה אני שונה מהאחרים?
ואז אני נזכרת באותם ימים שגרתי אי שם, בירושלים, סמוך לכותל המערבי. כן, גם עליו אנשים מדברים בהתלהבות וגם אז לא התלהבתי במיוחד, כי זה קרוב אלי, חלק ממני, רגיל.
ואני מבינה שגם עכשיו קורה לי את אותו הדבר, אני חוזרת על אותה טעות, מפספסת פה משהו.
אפשר לספור את הפעמים שעליתי השנה, אבל זה כבר לא מלהיב אותי כ"כ, כי זה קרוב אלי כ"כ, אני נושמת את זה, חיה את זה. אז מה אני כבר יכולה לעשות?!
רשב"י אחד, שנה אחת, כמה דקות, וכ"כ קצת עליות.

