אויבים גדולים שאני טיפחתי.

מכירים את זה,
שאתה מרגיש כאלו נפלת בין כל הכיסאות הקוסמיים של הייקום? כאילו היית חפץ של סטודנט שנפל מן השולחן בעקבות חוסר תשומת לב ונשכח באדישות מרשימה על יד הסטודנטון הנ"ל?
ואיש לא יבוא לחפש אותך,
ולאיש לא יהיה אכפת שנשכחת,
ויבעטו אותך למתחת לאיזו פינה של שידה בטעות,
ומה גם, שרוב הסיכויים,
שהם אפילו לא ישימו לב שאתה לא שם.
וזו התחושה שאופפת אותך, יום ולילה ליל ויום.
ואז איפושהו ליד הבסופו של דבר את מנערת את עצמך ואומרת:"טיפשה שכמוך! בוודאי שלאנשים אכפת, יש לך חברות ומשפחה וחניכות ולאנשים אכפת אז די כבר בכלל. קחי את עצמך בידיים. יום אחד מישהו יחפש אותך, את תהיי חסרה למישהו נואשות. אז די להתבכיין, טוב?"
ועדיין
התחושה
לא
לא
לא
לא
נעלמת.
ההבדל היחיד הוא שבקצוות הלב, משהו נהיה יותר חמים.
אבל אז גם הוא מתרסק.