יש כמה וכמה נושאים במדרשים שחכמים נוגעים בהם ואומרים שיש דברים שאי אפשר להתווכח איתם שהם נקראים "דרך העולם" ונכונים לגבי רוב האנשים. זו יכולה להיות התנהגות בצורה מסוימת אחרי החתונה שתנהג כך וכך בבית עם אישתך בגלל שבבית הוריך נהגת כך וכך (כמו שרשמת) או יחס כלפי האישה בגלל שכך התייחסת להוריך ועל זו הדרך בכול נושא אחר בחיים.

אני אישית בכלל לא מסכים עם האימרה הזו. אבל כולם אומרים לי שזה בגלל שאני אדם שונה מכול בריאה ואני אף מסכים איתם כי אני מכיר את עצמי ושמתי לב שאני באמת שונה מאחרים. בעיקר בדעות שלי ולא רק אני גם מוכיח זאת ולא איך שאומרים היום "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול".

רוב האנשים יגידו לך שהאימרה הזו אכן נכונה אני יכול להגיד לך זאת בוודאות. והאמת? הם בהחלט צודקים!

זו תוספת אם את רוצה תקראי. זה על השאלה שלך.

בתור אדם שונה מכול אדם אחר אני יכול להגיד לך שממש קשה לי בחיים בגלל שאני ממש שונה וזה הביא ועדיין מביא לי צער מאוד גדול ומהצער הזה התחלתי לבחון את דרך העולם איך הוא עובד איך אנשים מתנהלים פה. כי אמרתי לעצמי אין מצב שרק אני חושב ופועל כך וכולם חושבים ופועלים כך. זה ממש לא הסתדר לי אבל אחרי המון מקרים שקרו לי בחיים ואצל אחרים בחיים גם אלה שאני לא מכיר ומספרים לי על כך אני יכול להגיד לך בוודאות שמי שאמר את האימרה הזו לא סתם אמר אותה. קודם כול הוא חכם זה בטוח ודבר שני הוא אכן ביסס אותה על דרך העולם ולא סתם בא ואמר משפט שיעבירו אותו דורות עולם בשביל הגאווה. יש המון משפטים חכמים לאו דווקא של חכמינו היהודים. יש המון גויים חכמים מאוד.

למה אני מספר לך את זה? כי את יכולה לענות לך על התשובה הזו לבד. וגם בהמון שאלות אחרות בחיים.

תחקרי המון מקרים מאותו הסוג ותשימי לב שהרוב פועלים באותה הדרך ומעט בדרך שונה.

לילה טוב.

רוב ההתנהלות שלנו מול הילדים היא לאו דווקא מודעת, ומבוססת על הנחות יסוד שקיבלנו בבית.

בסופו של דבר, כל אחד מוצא את עצמו מתנהל עם ילדיו בדרך שמשקפת את מה שקיבל מהוריו. שמים לב לזה רק כשבן הזוג מציב לנו מראה, בדמות התנהלות אחרת שמבוססת כמובן על תפיסות אחרות שהוא מביא איתו.

אני בהחלט מסכימה שיש תחומים שאפשר להחליט להתנהג אחרת (מנסיוני)!

העובדה שההתנהגות הבסיסית שלך בבית היא משוחררת זה נכון, והחתונה לא תשנה אותך,

הרגלים ישארו הרגלים וסגנון דיבור ישאר אותו סגנון, אם רוצים לשנות עדיף להתחיל עכשיו ולא

לחכות לאחרי החתונה.

אבל- זה לא אומר שאותם הרגלים ואותה אישיות יופיעו באותה דרך בבית שתקימי.

נניח שיש מישהי שהיא תלותית להורים שלה- זה לא אומר בהכרח שהיא תהיה תלותית כלפי בעלה,

יכול להיות שהיא תהיה תלותית כלפי ההורים עדיין, או כלפי דמויות אחרות.

אז מצד אחד -זה נכון. חתונה לא משנה אנשים.

מצד שני זה לא נכון - את לא יכולה להניח שכל התנהגות בבית של ההורים תופיע בבית שלך.

לצערנו, בד"כ החלקים הפחות טובים עוברים איתנו לבית שלנו, ואת החלקים היותר טובים לוקח

זמן לבנות.

יכול להיות שיש בבית תנאים מסויימים שלא מוצאים מהבחורה את הטוב שלה או את החסד שבה או את הרוגע שבה.

כי בסופו של דבר בית זה אנשים, אנשים זה משפחה ,ומשפחה לא בוחרים.(:

כי לפעמים מרגישה חוסר הבנה כלפיה, ומחפשת שותף כזה שאיתו זה יהיה אחרת.

 (אם כי, לעיתים אכן אומר משהו..). ואכן, יתכן כאלה, שאת כל התיסכול מזה שלא הרגישו טוב בבית, מכל מיני נסיבות, "מוציאים", בצורה החיובית, עם מי שבוחרים/ות - ושם בונים שיתוף עמוק.

אבל, לכיוון החיובי - בהחלט כדאי להתרגל ביחס טוב, סבלני, כלפי הסביבה הקרובה. הרגל חשוב שיכול לסייע גם בהמשך.

בין רווקות לנישואין; רק ברור לי לחלוטין שבשני המקרים, בביתו הפרטי, אדם מתנהג אחרת מאשר בחוץ.

אומנם תמיד יש יוצאי דופן ותמיד כדאי לבדוק אם יש התנהלות חריגה מול אחד ההורים ללא סיבה מהותית. (=הורה עם לקות נפשית וכו').

לפעמים התנהלות מול הורה/ים היא תוצאה של דפוסי חיים שהילדים אימצו לעצמם בכדי להתמודד מול המציאות מסוימת. וכן לגבי שאר המשפחה.

אגב, עצם ההשוואה היא מוטעת מיסודה.

אדם שחושב שההתנהלות מול אחים/אחיות/הורים אמורה להיות דומה להתנהלות מול הבן/ת זוג טועה טעות חמורה.

מול בן/ת זוג אמורה להיות אהבה ואחווה הדדית. וכן כבוד מסוים (יותר מבסיסי) בכל זמן ועת (גם בשעת מריבות).

כך שא"א להשוות בכלל התנהלות מול משפחה להתנהלות מול בן/ת זוג.

(כמובן שאני לא מדברת על הרגלים, שזה נושא אחר).

בס"ד

זה שבבית האדם חופשי- זה אמת.

אך זה לא תמיד מעיד על מה שיהיה בבית שלו כבעל הבית,

כי ההתנהגות נובעת לא רק מרמת החופשיות שאדם מרגיש, אלא גם מתפקידו.

למשל  כרווקה בבית אימה.

מכירה מישהי מבית ממש ממש מבולגן ומלוכלך שלא הייתה מנקה

הבית שלה היום (נשואה) הוא מבריק ממש.

בבית אימה לא היה לה עניין לנקות- כי מימלא לא שמרו, והיא גם לא הרגישה שזה תפקידה.

בביתה שלה זה כן תפקידה לכן כן שמרה על ניקיונו.

דבר נוסף גם כשזה מלמד לא תמיד ממבט ראשון רואים מה. למשל

בבית אימי השתדלתי להיות הכי מסודרת בעולם, (לשטוף את כל המטבח אחרי כל ארוחה למשל, כולל ריצפה. זה הסטנדרט אצל אימי וכשהייתי רווקה כך נהגתי)

כשהייתי נשואה רמת הסדר שלי ירדה בהתאם לציפיות שהיו לגרוש שלי (שהיו הרבה יותר נמוכות משל אימא שלי)

וכגרושה אני מסדרת רק מתי שבא  לי...

כאן אי אפשר לומר שההתנהגות בבית לא מלמדת, אבל השאלה על מה.

כי הלימוד הוא לא על חשיבות הסדר והניקיון בעיני- עובדה שזה השתנה,

אלא על היכולת להתחשב בזולת. ז"א זה שהייתי מאד פדנטית כשגרתי אצל אימא,

זה רק מתוך כבודה והתחשבות בה. לא כי אני באמת מסודרת...

אז לא תמיד הלימוד שאנו לומדים מהתנהגות האדם בביתו מעידה על מה שגלוי לעין באותה סיטואציה.

דבר נוסף- אם את מתארחת בבית של אדם, לרוב הוא מתנהג פחות טבעי מאשר כשהוא באמת לבד בבית עם משפחתו. 

דבר נוסף- קשרים שונים חושפים בנו צדדים שונים באישיות,
לכן לענ"ד יחס של אדם לבני משםחתו השונים מעיד עליו כאדם,

אך לאו דווקא כעל בן זוג עתידי.

(למורות שכמובן לעיתים זה ממש דומה)

אני יודעת שהנישואים הצילו אותי.

בבית הייתי מישהי שאני לא רוצה להיות..

היום בבית שלי אני ממש שונה, נכון שיש רגעים שמתחיל לצאת ממני הרווקה, אבל אני לא נותנת לזה מקום..

ולא סתם כתבתי הרווקה, אני מרגישה שמאז שהתחתנתי גם כלפי המשפחה (ואמא בפרט) אני מתנהגת הרבה יותר יפה.

אולי כי פתאום אני מרגישה שאני מקבלת יותר חום ואהבה, ושאוהבים אותי בגלל מי שאני ולא בגלל שילדו אותי.

זה נשמע קצת קשה, את האמת שאני מאד אוהבת את ההורים שלי, מאד!

אבל מה לעשות, יש הורים ששוכחים שהבת שלהם גדלה, שהיא כבר בת 20+ (ואמא שלי התחתנה מתחת לגיל 20..) ותמיד הרגשתי לא נוח בחוסר עצמאות שהייתה לי ולכן גם יצאו ממני התנהגויות שונות.

היום כשב"ה יש לי בעל שמעריך אותי, אז גם כשקשה אני לא מרשה לעצמי להתנהג איך שהתנהגתי או איך שאמא מתנהלת..

אבל זה קודם כל עניין של עבודה עצמית!

לשים לב מה מפריע לך בהתנהגות שלך או של הסובבים אותך ולהיות תמיד עם יד על הלב שאת לא חוזרת לשם..

שהיא שונאת ללכת לחמותה ואחת הסיבות זה בגלל שבעלה מתנהג שם אחרת והיא לא מסוגלת לראות אותו ככה..

להרגיש בבית..

אז נראלי שיש להרגיש בבית, ולהתנהג באופן חופשי ופוגעני לעיתים כי "מה לעשות, זה הבית שלי והכי חופשי לי כאן, משוחרר, לא חייב כלום לאף אחד" וזה כולל התנהגות מרגיזה, לא אכפתית וכ"ו. בכוונה הלכתי על הצד השלילי בתיאור כאן. וגם הצד הזה מושפע מאופי הבית, האוירה, הקשר והיחס בין בני הבית שמעלים או מורידים בענין הזה.

אבל יש 'להרגיש בבית' באופן יותר עמוק- כמו שאומר רבי שלמה קרליבך שכשאני נמצא עם משהו טוב, חבר טוב- אני כבר נהיה יותר טוב. אז קשר טוב, זוגיות מאירה ונכונה יכולה להשפיע גם על ההתנהגות של האדם ולהוציא ממנו את הדברים הטובים שבו שלעיתים חבויים תחת פגעי הזמן והמקום. כשאדם מרגיש בבית באמת- דווקא הטוב שלו יצא החוצה, זה הטוב האמיתי שבו, וממילא כולם מרויחים מכך.. 

והסתיגויונת- יש מקום להזהר ולבדוק האם התנהגות שלילית נובעת מהטבע של האדם או כתוצאה של פגעי הזמן והמקום וברגע שהמקום ישתנה- גם האדם יאיר יותר.

שנזכה באמת להרגיש בבית

לדעתי זה ממש לא נכון!!

בכל חברה אני מתנהגת אחרת. בבית שלי אני משהו אחד, עם חברות בלימודים אני משהו אחר, עם חברות מהשבט אני משהו אחר... אז ברור שגם עם בעלי אני אהיה משהו אחר.

יש דברים דומים, אבל עדיין אני חושבת שהמשפט לא נכון.

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי