עבר עריכה על ידי משה בתאריך ח' בניסן תשפ"א 13:30
עבר עריכה על ידי לחפש את האור בתאריך כ"ג באייר תשע"ו 11:24
בס"ד
חסרים פרטים:
האם יש משהי אחרת שמדליקה נרות בדירה שאת נמצאת?
האם את נמצאת בפנימייה ששם יש משהי שמדליקה נרות בחדר האוכל?
ממליץ לשאול שאלה אישית באתר ישיבה:
http://www.yeshiva.org.il/ask/
זה בסדר אם אביא את פניני הלכה?
יכול להיות שזה לא יעזור לך כי יש הרבה פרטים בהלכה בנושא וגם צריך לקרוא את כל ההלכות שהבאתי עד סופן בשביל להבין נכון ולא מספיק לקרוא רק את ההתחלה.(ולפעמים יש הרחבה על ההלכה בשביל לקבל עוד ידע - לדוגמא [4] )
אז אם זה לא עוזר לך את יכולה לשאול באתר ישיבה וככה תקבלי תשובה ברורה...
1.
ז – דין נשוי ורווק השובת מחוץ לביתו
מצוות הדלקת נרות כוללת בתוכה שני מרכיבים: הראשון קשור למקום, שיהיה אור במקום הסעודה לעונג שבת, וכן צריך שיהיה אור בשאר המקומות שמשתמשים בהם בליל שבת. המרכיב השני קשור לאדם, שיש לו מצווה להדליק נרות לכבוד שבת, ולכן גם אם היה נר דולק על שולחנו בערב שבת, צריך לכבותו ולהדליקו בברכה לכבוד שבת. ובהדלקת אם המשפחה מקיימים כל בני המשפחה את מצוותם.
בכל מצב שאחד המרכיבים קיים, יש להדליק נרות בברכה. וכששני המרכיבים אינם קיימים, אין מדליקים נרות שבת.
לפיכך, גבר נשוי או רווק שמתארח בבית משפחה אחרת, אינו צריך להדליק נרות שבת, מפני שמצד המצווה להדליק נרות במקום הסעודה, הרי בעלת הבית מדליקה שם; ומצד המצווה האישית, הרי הוא טפל לבני הבית, וכמו שכל בני הבית יוצאים ידי חובתם בהדלקת בעלת הבית, כך גם האורח.
ואם הוא ישן בדירה נפרדת ואוכל על שולחן מארחיו, אם הוא רווק שרגיל בכל שבת להדליק נרות בדירתו, מצד החובה האישית, מצווה עליו להדליק נרות בברכה במקום שבו הוא ישן. אבל רווק שסמוך על שולחן הוריו או נשוי, אינו חייב להדליק שם נרות, מפני שיש אומרים שהוא יוצא ידי המצווה האישית בהדלקת הנרות שאמו או אשתו מדליקה בביתם, ויתכן שגם הדלקת בעלת הבית שהוא מתארח אצלה בסעודת ליל שבת מועילה לו. ומצד המקום, הרי ממילא יש אור חשמל בדירה שבה הוא ישן. וטוב שיתן למארחיו שקל כדי להשתתף בפועל בהדלקת הנרות שלהם.
הסועד סעודת ליל שבת בחדר משלו, אפילו הוא נשוי או רווק שסמוך על שולחן הוריו, מצד המקום, מצווה עליו להדליק שם נרות בברכה. וכן חיילים, בין נשואים בין רווקים, צריכים לדאוג שאחד מהם ידליק נרות בברכה בחדר האוכל עבור כולם. כמו כן ידאגו שיגיע אור מסוים לחדרים שבהם הם ישנים.
נשים שרגילות להדליק נרות בכל שבת, למרות שמעיקר הדין הן יכולות לצאת ידי חובתן בהדלקת בעלת הבית, המנהג שהן מכוונות שלא לצאת, כדי שיוכלו לקיים את המצווה בעצמן. וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, נחלקו הפוסקים היכן יוכלו לברך.[4]
ח – המתגוררים בפנימיות וחולים
בחורים שלומדים בישיבה, אף שהם סמוכים על שולחן הוריהם שדואגים לכל מחסורם, כיוון שזמן רב הם נמצאים בפנימייה, באותו זמן הם נחשבים כעצמאיים החייבים במצווה האישית להדליק נרות לכבוד שבת. ומאחר שהם אוכלים ביחד בחדר האוכל, דינם כדין משפחה אחת גדולה, ואחד מהם צריך להדליק נרות בחדר האוכל בברכה עבור כולם. בנוסף לכך, עליהם לדאוג שיהיה מעט אור בחדריהם עד השעה שילכו לישון, ואפשר להסתפק לשם כך בתאורה מהפרוזדור או מפנס רחוב. ואף שאם היו רוצים, היו רשאים להדליק נרות בכל חדר בברכה, כיוון שבפועל הם יוצאים ידי חובתם בהדלקה שמדליקים בחדר האוכל, אין צורך בזה. וכך המנהג הרווח בישיבות.
אבל בפנימייה של בנות, שרבות מהן רוצות להדליק נרות בברכה, בנוסף לנרות שאחת מהן צריכה להדליק בחדר האוכל, רשאיות שאר הבנות שרוצות לזכות במצווה להדליק נרות בחדרים בברכה. אלא שבמקומות רבים חוששים משריפה ואוסרים להדליק נרות בחדרים, ואזי יצאו כולן בהדלקה שתדליק אחת מהן עבור כולן בחדר האוכל (וטוב ששאר הבנות יכוונו בהדלקת החשמל בחדרים לקיים את המצווה, יעויין בהלכה ה).[5]
חולים בבית חולים יוצאים ידי חובתם בהדלקה שמדליקים בחדר האוכל. ואשה נשואה שרגילה להדליק נרות בכל שבת, כשהיא בבית חולים תוכל להדליק נרות בחדרה בברכה. וכאשר אין מתירים להדליק נרות בחדרים מחשש שריפה, תדליק בחדר האוכל, ובשעת הצורך תוכל להדליק גם במסדרון (לעניין ברכה עיין בהלכה ו).
2. כנ"ל כמו 1.
3.
מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים, נשואים ורווקים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שבין בני המשפחה, האשה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, לפיכך לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל'שלום בית', ובהדלקתה יוצאים כל בני ביתה. אך אם האשה מתעכבת, וזמן השקיעה מתקרב, מוטב שבעלה או אחד מילדיה ידליק נרות ולא יכנסו לספק חילול שבת בהדלקת הנרות (שו"ע רסג, ב; מ"ב רסב, יא).
מזה שהאשה קודמת לאיש במצוות הדלקת נרות, אפשר ללמוד כי עיקר השלום שבבית תלוי באשה. ואף אור התורה והאמונה שורה בבית בזכות האשה, שעל ידי הכרתה הפנימית המיוחדת היא יודעת להאיר לבעלה וילדיה את דרך האמונה, ומכוונות אותם ללמוד תורה בשקידה. וכפי שאמרו חכמים: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים", שהן שולחות את ילדיהן ללמוד תורה בבית הכנסת, ומעודדות את בעליהן להאריך בלימוד בבית המדרש וממתינות להם עד שיחזרו (ברכות יז, א). אמנם כאשר האשה אינה יכולה להדליק את הנרות, ידליק האיש את הנרות, שכן בדיעבד, אף הוא יכול לעשות שלום בבית, ולהשכין בבית אווירה של אמונה ותורה.
מי שאשתו נעדרת מן הבית, כגון שהיא בבית חולים או שנסעה לצורך אחר, והוא נשאר בבית, חובה עליו להדליק נרות בברכה. ואפילו אם יש לו בת גדולה, עליו המצווה להדליק את הנרות, מפני שהוא בעל הבית. ואם ירצה, יוכל לבקש מבתו שתדליק את הנרות עבורו ועבור שאר בני הבית (שש"כ מג, הערה מו).
יש נוהגים, שבנוסף לנרות שהאם מדליקה, כל בנותיה שהגיעו לחינוך מדליקות אף הן נרות בברכה. וכן מנהג חסידי חב"ד. אולם דעת רוב הפוסקים, שרק אם-המשפחה מדליקה נרות וכך נוהגים בכל שאר קהילות ישראל. וראוי לכל אשה להמשיך במנהג משפחתה.
