בס"ד

"יודפת נפלה! יודפת נפלה!

הם הכניעו את יודפת!!"

אליאב פרץ בדהרה הביתה, מתנשם ומתנשף, ובעיקר נסער מאוד.

"אבא," הוא קורס על המחצלת, " אבא, יודפת נפלה.. אין סיכוי יותר."

אבא התיק את עיניו מחרבו, שעסק בהשחזתה, והרים את ראשו באיטיות אל אליאב המתנשף.

"על מה אתה מדבר, אליאב?"

"אבי, יודפת נפלה. זה עתה הגיע שליח משם. הוא מספר שעמד על אחד ההרים שסביב יודפת, בדרך לציפורי, וראה את הרומיים בוקעים את החומות ופורצים לעיר. סיפר שראה אותם שורפים והורגים ומחריבים.."

אליאב השתתק, עצם את עיניו בכאב.

אבא שתק גם הוא.

כולנו שתקנו.

שניות נצח כבדות עברו בחדר, וזעקות השבר מכיכר העיר חדרו לתוך הבית, מבשרות רע.

"אם כך," אמר אבא בכבדות, "עלינו להתכונן. אנחנו הבאים בתור.."

ראיתי את עיניו של אליאב זזות בכעס מתחת לעפעפיים המתוחות. הוא שכב על הכריות שהניחה אמי מאחוריו, שינוח מעבודת הבציר הקשה. אך אני ראיתי שגופו לא נח. מתוסכל היה, מאוד.

"איך נפלה יודפת, אבא? הרי זה חודשים רבים שהם מתאמנים לבוא הרומאים, ויוסף בן מתתיהו בא במיוחד לפקד עליהם. העיר מבוצרת ומוכנה היטב לקרב, ואיך זה היא נפלה?" שמעתי את עצמי שואלת בשקט את השאלה שזעק אליאב בכל גופו.

"אינני יודע ביתי, אכן זה מוזר. היינו בטוחים שיודפת תחזיק מעמד הרבה יותר זמן.. אבל איפה הוא יוסף בן מתתיהו?" ,פנה אבא לאליאב, "לא שמעתי כלום עליו מסיפורך."

"אין איש יודע," לחש אליאב בעיניים עצומות, "הוא נעלם כאילו בלעתו האדמה.. ואולי זה מה ששבר את כולם יותר מכל."

"מה זאת אומרת?" לחש אבא באימה, "מה זאת אומרת נעלם? מה נעשה בלעדיו? הוא מפקד כל הגליל.. אם נפלה יודפת הרי שהוא צריך לבוא לכאן, לעזור לנו לנהל את המרד!"

"אינני יודע, אבי" ענה אליאב בשקט, "איש איננו יודע.. וליבי אומר לי שהמרד יכשל. לא נצליח בלעדיו."

"אליאב!"  יורה אבא בשקט המחריד. "אל תוציא מילים כאלו מפיך. אסור לפתוח פה."

" אבא," יורה אליאב חזרה, "המרד ייכשל. אין לנו סיכוי לבד. הרומאים הם אלפים.. לעולם לא ננצח."

"אליאב.." מתחננת אמא, "אליאב.."

"אני יודע! אני יודע. לא לפתוח פה. מתי תבינו שדם נשפך פה סתם, סתם?? אנחנו לא ננצח אותם לעולם!"

"שתוק!!!!!"

פרצה פתאום שאגה מגרונו של אבא,

"שתוק, אליאב, אל תוציא מילים כאלו מפיך!"

הבטנו המומים. אבא מעולם לא הרים עלינו את קולו.

"אבל, עמירם," לוחשת אימי, "אולי אליאב צודק. אולי צריך לוותר.. מה הטעם בכל המרד הזה? אנחנו עם קטנטון ומפוצל, ומה לנו כי נלחם נגד רומא האדירה? אין לנו שום סיכוי, עמירם. שום סיכוי." חתמה את דבריה בשקט.

אבי הביט בה לרגע, באשתו היפה. אשת החיל שתמיד עמדה מאחוריו. אם היא לא מבינה.. מי כן יבין?

הוא שתק רגע, חוכך בדעתו אם להיכנע לדעתם של אמא ואליאב.

"גמלא אמנם מבוצרת היטב, ואולי נצליח להשיג כמה ניצחונות קטנים. אבל את המלחמה כולה לא ננצח. ומי אמר שמותר לנו לשפוך את הדם הזה??"

"אבא," עלה קולו העייף והמיואש של אליאב מן הכריות, "אבא, לו רק ראית את הרגע בו הודיע השליח על נפילתה של יודפת.. איזה ייאוש היה בעיני האנשים. כולנו עייפים עוד לפני שהתחיל הקרב, ובלי הידיעה על גורלו של יוסף בן מתתיהו, בלי התחושה הזאת שמישהו חזק מנהל את העניינים.. גם ככה סיכויינו קטנים. אבל עכשיו.." הוא התרומם מכריותיו ולחש, "אין סיכוי, אבא. אין לנו סיכוי."

אבא שתק. רואה את נהרות הדם הזורמים במורדות העיר, את זעקות השבר של הנותרים, אם בכלל.. מי אמר שמותר לשלם כזה מחיר, באמת?

"אבל.." לחשתי, קולי צרוד מהדמעות החונקות. אם אליאב החזק והנמרץ שלי נשבר..

הייתי חייבת לנסות.

"אבל אבא.."

אבא כמו התעורר מחלום לשמע קולי.

"אתם יודעים," התנשמו המילים מפיו בכבדות, " אם היינו מגינים על גמלא בלבד, אם גורלה של עירנו בלבד היה עומד על הפרק, הרי שאתם צודקים, כולכם," מבטו שייט על כולנו, ברקים בעיניו. "אין לנו את הזכות לשפוך את דמינו ודם נשינו וטפינו רק כדי להגן על כבודינו. נפתח את דלתותינו לקראת הרומאים, כמו שעשו אנשי ציפורי. עירנו תישאר שלימה, אך תחת חוקיה של רומי. כבודנו יושפל, אך משפחותינו תישארנה שלמות."

הוא שתק.

ודמעה קטנה התגלגלה לי על הלחי. ככה לוותר? אבל מה יהיה על---

"ירושלים!!!

י-ר-ו-ש-ל-י-ם!!!!!!"

אבא זעק. "איננו נלחמים פה רק על עצמינו ועל כבודנו. אנחנו נלחמים על ירושלים, על חירותה, כבודה וטהרתה! אין זהו רק כבודנו הפרטי המונח על כף מאזניים. זהו כבודנו כולנו, כבוד האומה כולה!

אינכם מבינים?" שאג קולו בכאב, "ירושלים היא לא 'העיר.' ירושלים היא סמל לדבר גדול הרבה יותר.

היא המקור של כולנו, היסוד שלנו. היא הקשר שלנו לאלוקינו. היא עיר המקדש, עיר התפילה. ממנה הושתת העולם. אם ירושלים תיפול, אם ירושלים תוחרב.. הרי שאין טעם יותר לקיומו של עמינו. בלי המקדש אין לנו קשר לאלוקינו.

איננו נלחמים לכבוד עצמינו. זוהי המלחמה על ירושלים, על כלל האומה. על האמונה שלנו. וכל ניצחון קטן שלנו," עיניו נועצות בנו חרבות, "ירחיק את חורבנה של ירושלים.

על ירושלים ראוי לשפוך כל טיפת דם!

ואם יודפת נפלה, בניי, הרי שאנחנו המגן הבא של ירושלים.."

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.