בס"ד

"יודפת נפלה! יודפת נפלה!

הם הכניעו את יודפת!!"

אליאב פרץ בדהרה הביתה, מתנשם ומתנשף, ובעיקר נסער מאוד.

"אבא," הוא קורס על המחצלת, " אבא, יודפת נפלה.. אין סיכוי יותר."

אבא התיק את עיניו מחרבו, שעסק בהשחזתה, והרים את ראשו באיטיות אל אליאב המתנשף.

"על מה אתה מדבר, אליאב?"

"אבי, יודפת נפלה. זה עתה הגיע שליח משם. הוא מספר שעמד על אחד ההרים שסביב יודפת, בדרך לציפורי, וראה את הרומיים בוקעים את החומות ופורצים לעיר. סיפר שראה אותם שורפים והורגים ומחריבים.."

אליאב השתתק, עצם את עיניו בכאב.

אבא שתק גם הוא.

כולנו שתקנו.

שניות נצח כבדות עברו בחדר, וזעקות השבר מכיכר העיר חדרו לתוך הבית, מבשרות רע.

"אם כך," אמר אבא בכבדות, "עלינו להתכונן. אנחנו הבאים בתור.."

ראיתי את עיניו של אליאב זזות בכעס מתחת לעפעפיים המתוחות. הוא שכב על הכריות שהניחה אמי מאחוריו, שינוח מעבודת הבציר הקשה. אך אני ראיתי שגופו לא נח. מתוסכל היה, מאוד.

"איך נפלה יודפת, אבא? הרי זה חודשים רבים שהם מתאמנים לבוא הרומאים, ויוסף בן מתתיהו בא במיוחד לפקד עליהם. העיר מבוצרת ומוכנה היטב לקרב, ואיך זה היא נפלה?" שמעתי את עצמי שואלת בשקט את השאלה שזעק אליאב בכל גופו.

"אינני יודע ביתי, אכן זה מוזר. היינו בטוחים שיודפת תחזיק מעמד הרבה יותר זמן.. אבל איפה הוא יוסף בן מתתיהו?" ,פנה אבא לאליאב, "לא שמעתי כלום עליו מסיפורך."

"אין איש יודע," לחש אליאב בעיניים עצומות, "הוא נעלם כאילו בלעתו האדמה.. ואולי זה מה ששבר את כולם יותר מכל."

"מה זאת אומרת?" לחש אבא באימה, "מה זאת אומרת נעלם? מה נעשה בלעדיו? הוא מפקד כל הגליל.. אם נפלה יודפת הרי שהוא צריך לבוא לכאן, לעזור לנו לנהל את המרד!"

"אינני יודע, אבי" ענה אליאב בשקט, "איש איננו יודע.. וליבי אומר לי שהמרד יכשל. לא נצליח בלעדיו."

"אליאב!"  יורה אבא בשקט המחריד. "אל תוציא מילים כאלו מפיך. אסור לפתוח פה."

" אבא," יורה אליאב חזרה, "המרד ייכשל. אין לנו סיכוי לבד. הרומאים הם אלפים.. לעולם לא ננצח."

"אליאב.." מתחננת אמא, "אליאב.."

"אני יודע! אני יודע. לא לפתוח פה. מתי תבינו שדם נשפך פה סתם, סתם?? אנחנו לא ננצח אותם לעולם!"

"שתוק!!!!!"

פרצה פתאום שאגה מגרונו של אבא,

"שתוק, אליאב, אל תוציא מילים כאלו מפיך!"

הבטנו המומים. אבא מעולם לא הרים עלינו את קולו.

"אבל, עמירם," לוחשת אימי, "אולי אליאב צודק. אולי צריך לוותר.. מה הטעם בכל המרד הזה? אנחנו עם קטנטון ומפוצל, ומה לנו כי נלחם נגד רומא האדירה? אין לנו שום סיכוי, עמירם. שום סיכוי." חתמה את דבריה בשקט.

אבי הביט בה לרגע, באשתו היפה. אשת החיל שתמיד עמדה מאחוריו. אם היא לא מבינה.. מי כן יבין?

הוא שתק רגע, חוכך בדעתו אם להיכנע לדעתם של אמא ואליאב.

"גמלא אמנם מבוצרת היטב, ואולי נצליח להשיג כמה ניצחונות קטנים. אבל את המלחמה כולה לא ננצח. ומי אמר שמותר לנו לשפוך את הדם הזה??"

"אבא," עלה קולו העייף והמיואש של אליאב מן הכריות, "אבא, לו רק ראית את הרגע בו הודיע השליח על נפילתה של יודפת.. איזה ייאוש היה בעיני האנשים. כולנו עייפים עוד לפני שהתחיל הקרב, ובלי הידיעה על גורלו של יוסף בן מתתיהו, בלי התחושה הזאת שמישהו חזק מנהל את העניינים.. גם ככה סיכויינו קטנים. אבל עכשיו.." הוא התרומם מכריותיו ולחש, "אין סיכוי, אבא. אין לנו סיכוי."

אבא שתק. רואה את נהרות הדם הזורמים במורדות העיר, את זעקות השבר של הנותרים, אם בכלל.. מי אמר שמותר לשלם כזה מחיר, באמת?

"אבל.." לחשתי, קולי צרוד מהדמעות החונקות. אם אליאב החזק והנמרץ שלי נשבר..

הייתי חייבת לנסות.

"אבל אבא.."

אבא כמו התעורר מחלום לשמע קולי.

"אתם יודעים," התנשמו המילים מפיו בכבדות, " אם היינו מגינים על גמלא בלבד, אם גורלה של עירנו בלבד היה עומד על הפרק, הרי שאתם צודקים, כולכם," מבטו שייט על כולנו, ברקים בעיניו. "אין לנו את הזכות לשפוך את דמינו ודם נשינו וטפינו רק כדי להגן על כבודינו. נפתח את דלתותינו לקראת הרומאים, כמו שעשו אנשי ציפורי. עירנו תישאר שלימה, אך תחת חוקיה של רומי. כבודנו יושפל, אך משפחותינו תישארנה שלמות."

הוא שתק.

ודמעה קטנה התגלגלה לי על הלחי. ככה לוותר? אבל מה יהיה על---

"ירושלים!!!

י-ר-ו-ש-ל-י-ם!!!!!!"

אבא זעק. "איננו נלחמים פה רק על עצמינו ועל כבודנו. אנחנו נלחמים על ירושלים, על חירותה, כבודה וטהרתה! אין זהו רק כבודנו הפרטי המונח על כף מאזניים. זהו כבודנו כולנו, כבוד האומה כולה!

אינכם מבינים?" שאג קולו בכאב, "ירושלים היא לא 'העיר.' ירושלים היא סמל לדבר גדול הרבה יותר.

היא המקור של כולנו, היסוד שלנו. היא הקשר שלנו לאלוקינו. היא עיר המקדש, עיר התפילה. ממנה הושתת העולם. אם ירושלים תיפול, אם ירושלים תוחרב.. הרי שאין טעם יותר לקיומו של עמינו. בלי המקדש אין לנו קשר לאלוקינו.

איננו נלחמים לכבוד עצמינו. זוהי המלחמה על ירושלים, על כלל האומה. על האמונה שלנו. וכל ניצחון קטן שלנו," עיניו נועצות בנו חרבות, "ירחיק את חורבנה של ירושלים.

על ירושלים ראוי לשפוך כל טיפת דם!

ואם יודפת נפלה, בניי, הרי שאנחנו המגן הבא של ירושלים.."

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)