שלום, ותודה לכל הנשים החכמות והטובות כאן, אשמח לעצה שלכן..
אנחנו נשואים 15 שני, זכינו ב7 אוצרות יקרים..ואנחנו ממש ממש עמוסים בטוב, הכל כאן אינטנסיבי מאד.
בעלי איש טוב עם לב זהב, מאד מסור למה שקורה בבית.. לדעתי קצת קשוח מדי וקצת מפוזר אבל עם זה למדתי להתמודד.
הוא איש של טכנולוגיה,ומדע ומרצה באקדמיה- מאד משקיע ומגלה מוטיבציה גדולה להשקיע כל רגע פנוי בכל מיני נושאים שקשורים לעבודה שלו, גם ימי שישי וגם לילות,הוא מאד מחובר לזה...
ולצד זה אני מרגישה שהלב שלו מרוחק יותר מכל מה שקשור לעולם הקודש-אם הוא ילמד כמה דקות ביום זה כביכול כדי לסמן וי, יש שיעור פעם אחת בשבוע שהוא הולך (למרות שיש כאן מגוון ושפע של אפשרויות ללמוד..) וגם זה בכל שינוי הכי קטן הוא מבטל, שבתות הוא יעשה הכל חוץ מלשבת ללמוד,למרות שיש יותר זמן ואני עם הילדים ברוגע כל השבת מתי שצריך, את הקידוש ממלמל במהירות, בלי שאפשר להבין מה הוא אומר,וזה בחור שמעביר קורסים לעשרות סטודנטים ברמה מקצועית מאד גבוהה.. והנושא שהכי הכי קשוח לי זה התפילות- מאז שאנחנו נשואים אני באמת לא זוכרת שהוא יצא ברוגע לתפילה והגיע בזמן. תמיד יוצא אחרי שהתפילה מתחילה, ולרוב חותך מוקדם לפני שמסתיימת.. מחפש איפה יש את התפילה הכי קצרה ומהירה, והמון פעמים בכל איזה שינוי הכי קטן מבטל תפילה במניין, מתפלל שחרית 10 דקות וזהו... מרגישה שהלב שלו לא שם, והלב שלי כל כך כן, אני ממש רוצה שעבודת ה' תהיה חיונית ומחוברת ושמחה, זה מרגיש כל כך מנותק ומרוחק. אפילו התפיסה שלי בראש קצת קיצונית- שאם זה ככה עדיף לא להתפלל בכלל..זה שורף לי את הנשמה, באמת.. מרגישה ממש באבל על זה..כי אנחנו כביכול, כלפי חוץ משפחה דתית ואני מאד משתדלת לייצר אווירה של קדושה ולימוד תורה בשמחה בבית, אבל התפילות של בעלי זה תלוי רק בו.אני לא יכולה ללכת לתפילות למניין במקומו.. ולאחרונה הקושי שלי ממש ממש התעצם, כי הבן הגדול שלי נהיה בר מצווה,והוא כזה נשמה טהורה. מגיע לכל תפילה עשר דקות לפני, יושב בנחת אומר קורבנות בניגון מתוק כל כך, הלב שלי נמס ממש ממש. יוצא מצב שאני הרבה יותר שמחה ומעריכה את הבן שלי לעומת בעלי בתחום הזה, ולפעמים אני ממש מתביישת בבעלי, מנסה להסביר לבן שלי למה אבא שוב לא הלך לתפילה.. הבן שלי רמז לי כמה פעמים בעדינות שקשה לו עם האיחורים ושהוא לא מבין מה קורה עם התפילות של אבא.. ודוגמה אחרונה מהבוקר- היה לי לילה לבן ממש עם התינוק שלי, לא ישנתי בכלל..בעלי ישן חזק ולא רציתי להעיר אותו, בדיוק בגלל שידעתי שאחרי זה קשה לו לקום לתפילה והוא כל השבת עם פרצוף עייף. לפנות בוקר הוא שמע קצת את התינוק, בא כלפיו ואז פתאום יצא מהחדר לרגע והתינוק בכה והתעורר לגמרי (בעלי חשב שהוא אולי יעזור אבל רק יותר הפריע..), אז לקחתי אותו אליי ושוב לא ישנתי עד 6 בבוקר.. בזמן הזה בעלי קם, היה עם הילדים הקטנים וחזר אחר כך לישון, במקום לצאת לתפילה. הוא קם מאוחר (לקראת 9), אמר לי שיוצא לתפילה, אני התארגנתי ויצאתי מהחדר 20 דקות אחריו. אני רואה אותו יושב בשולחן כבר אוכל עוגות עם ההילדים אחרי שהתפלל את תפילת שחרית של שבת ביחיד ועשה קידוש עם הילדים (מתי הספקת להתפלל????) אמר לי שלא רצה להפריע לי שהייתי בחדר (מה???), כאב לי הלב, באמת. הרגשתי שהלכה השבת. הרי כל הלילה התאמצתי כל כך דווקא בשביל זה.. והוא עוד כביכול אומר לי שלא רצה להפריע לי והתחיל לצטט לי הלכות שמי שעם הילדים לא צריך להתפלל במניין (אבל אני איתם!!!!!!!!!!) כעסתי כל כך, זה הטריף אותי איך הוא מוותר בקלות כזאת. יש אנשים שמוסרים את הנפש גם במצבים של פציעה וחולי להיות חלק מהתפילות, והוא מנפנף את זה כל כך בקלות ועוד מעיז להגיד שזה כביכול לטובתי, למרות שהסברתי לו אלף פעמים שזה לא משמח אותי לדעת שהפסיד תפילה 'בשבילי' אני מרגישה שהוא הרבה פעמים 'מתחבא' מאחוריי או מאחורי הילדים, רק כדי להסתיר את העובדה שאין לו כח לתפילות ולכל ההתעסקות הזאת. ואני לא מאמינה שזה עניין נפרד שלו, התפילות של האבא זה נושא מרכזי בעיצוב הדרך הרוחנית של הבית. בכיתי והצטערתי השבת מאד, ממש ממש! אשמח לכל תובנה שלכן.. תודה גדולה!!
באמת מורכב. חיבוק