הוא בעצם מחפש משמעות.

חויות גורמות לו לחוש בעל משמעות.

כשאדם עסוק אפילו במה שנקרא "דרך ארץ", עבודה, פעילות ביתית וכדומה, זה מספק לו חויה חיובית של סיפוק וחדות יצירה.

קל וחומר אם הוא עסוק בדברים עם תוכן, כמו לימודים.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם הוא עסוק בקיום מצוות ממקום מחובר. זה ממש באמת מזין את הנשמה. 

אבל

כשהוא בטל. זה אולי קצת נוח לו להיות עצל. אבל כעבור זמן קצר הוא חש משועמם, דל בפנים, הוא מתחיל לחפש חויות. וכשלא זמין לו לימודים ותעסוקה, הוא בהכרח מחפש "משהו". יהיה מה שיהיה. ואז הוא יקרא דברים שהוא לא מסכים להם עקרונית, הוא ישוחח כך, הוא יצפה כך, הוא יטייל במקומות שהוא ייחשף לאנשים ודברים שיסיטו אותו מהרמה הרוחנית שלו.

זה ביסודו דבר חיובי. זה מובנה בנפש. כדי שלא נישן כל החיים.

לכן הבטלה אם כל חטאת. הבטלה מביאה לידי שעמום ושיעמום מביא לידי חטא. כך לשונות חז"ל.

זה גם הכוונה במה שנאמר, טובה תורה עם דרך ארץ (במובן של תעסוקה), שיגיעת שניהם משכחת עוון.

ממש טעות לומר שמשועממים לא עושים חטאים כמו הנ"ל. עושים הרבה יותר מזה. כל אנשי החינוך יעידו כמה תלמידים יצאו לחופש ברמה רוחנית מצויינת וחזרו מדורדרים לגמרי.

דיינו שבחופש חסרה הסביבה המחכנת התומכת. האישות של המורים, חברים טובים. החומר עצמו. זה מספיק גרוע. אבל אם יתווסף לזה מצב של חוסר מטרה ותעסוקה - זה מתכון בדוק לאסון רוחני.

סורי לא הבנתי כלום

יש בו נחשים 

דירה בלי דיירם מביאה נמלים ואבק

אדם  - שעיר םרא יולד אדם  - ללא תוכן אמיתי  שמספק אותו  - מתמלא בשטויות והבלים שקל להמשך אליהם

כשיש זמן לא מנוצל, לדוגמא החופש הגדול, אדם יושב וחושב מה לעשות...
וידוע הדבר "שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה" (הרמב"ם, ספר קדושה, פרק כב, הלכה כא).

ברגע שאדם נמצא בלי תעסוקה תמידית - סופו לבוא לידי עבירה.
איך? בדורינו שהכל פתוח בלי שום גדר... ואפשר לשוטט בכל "אתר ואתר", אפשר בקלות ליפול וקשה מאוד להעלות בחזרה. לכן, אמרו לנו חז"ל "הבטלה מביאה לידי - חטא והחטא מביא לידי - שיגעון".
מה הכוונה "שיגעון"? = התמכרות.

אסור לבן אדם להיות רגע אחד משועמם וחסר כל תעסוקה. למה? כי שלא יבוא חס וחלילה ליפול בעריות.
האם כל בן אדם שמשועמם, יפול בעריות? לא.
כל בן אדם יודע מה הכי קשה לו בעבודת הבורא.
יש אחד שקשה לו להניח תפילין, ואחד אחר קשה לו לשמור שבת וכן הלאה...
למשל, אדם שקשה לו לשמור שבת והוא לא נמצא תמיד בתעסוקה כמו לימוד תורה בשבת, לשבת עם חברים ולדבר (כמובן לא דברי חול) - ברגע שהוא יהיה חסר מעש (משועמם) יש סיכוי מאוד גדול שהוא יבוא להדליק את המחשב או את הפלאפון כדי להפיג את השיעמום שיש לו כרגע.

בקיצור, נצלו את הזמן בחופש.
 

אני חושבת שזה פשוט גורם להיות בעצבות ועצבות זה חטא..

אני לא ממש טובה בקטע הזה של ההלכה אבל כן.

בפרשת הקללות כתוב שהן יבואו "כי לא שמעת בקול ה' לשמור מצוותיו וחוקתיו.." ובהמשך כתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" משמע שצריך לעבוד את ה' בשמחה.

נראלי גם שכולנו מכירים או לפחות רובנו, את ההרגשה הנאכסית הזאת אחרי שעמום או בטלה ממושכים.

הרבה פעמים נהיים מרירים או קצת מבואסים מזה ואז לא בא לעשות כלום ולא נחמדים לעולם שמסביב וסתם לא טוב לנו ולא לאלה שסביבנו וזה עושה הרגשה רעה.

לפני כן- כמה מקומות שיש בהם את העניין של עשייה ופעילות בעולם הזה מצד האדם כיחיד/ אנשים:

"אשר ברא אלקים לעשות" [בראשית ב א-ג]
"לא תהו בראה לשבת יצרה" [בראשית]*^
"לעבדה ולשמרה" [בראשית] ב ט"ו תוך שמירה על תיקון והעולם ואי השחתתו "שאם קלקלת- אין מי שיתקן אחריך" [קהלת רבה ז']

1. נצא מנקודת הנחה שאנחנו נמצאים כאן  בעולם בשביל להביא אותו לתכלית מסויימת [באמירה גסה מאד- להביא את העולם לתיקון, למקום טוב. בפרטיות- האדם מקדם את עצמו ופועל - כדי "לממש" ולקדם את עצמו ועל הדרך- מתחבר למטרת העל- לעזור לפתח את העולם.  כל אחד ע"פ כישוריו ויכולותיו]
במילה אחת= עשייה.

2.העשייה מקדמת. מחוללת שינוי ומביאה לתוצר [סופי, לפעמים ע"י תהליך שבריא להתממשות החזון הסופי]
ובדרל כלל- משמחת וממריצה.
לרוב, כאשר אדם נמצא בעשייה- זה מתוך שהוא מבין שיש לו משמעות. שיש לו תפקיד, שהוא לא סתם פה. שיש לו כח מיוחד שרק הוא יכול באמצעותו לקדם את עצמו ואת העולם כמו שהסברנו קודם.

3. ההוכחה הכי נפלאה לכך

היא האמירה שלנו כל יום "שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" וכל ברכות השחר כדוגמת "פוקח עוורים" "רוקע הארץ על המים" "שעשה לי כל צרכי" "אוזר ישראל בגבורה" שמסמלות - ובעצם מתזכרות לנו את העניין הזה של - קיבלת כלים בעולם [החל מנשמת אלוק ממעל ממש, וכלה בכוחות ואמצעים פיזיים], תדע שיש לך כח ואתה יכול באמצעותו לחולל נפלאות בעולם! ובעצמך! בתוכך שיקרין על הסביבה והעולם יתרומם על ידי זה*. [ונזכרתי בעוד פסוק "גיבורי כח עושי דברו [ההמשך- "לשמוע בקול דברו. לא ניכנס אליו עכשיו]


*יש את האמירה "כל מה שאדם מתגדל- מתגדל העולם כולו עימו" אדם צריך לדעת - שכשהוא מתגדל- אם במידות אם בעשייה ברוכה - הוא מסוגל להשפיע ולמשוך ברכה לעולם! ולהביא אותו למצב נפלא מאד.

דיברנו על עשייה. כעת נראה בס"ד מהי הבטלה
4. אם העשייה היא מצב של תהליך מתמשך והפיכת מציאות אחת לאחרת- אזי בטלה היא הפוכה מזו.
אז מה רע בה בעצם? 

בשביל לראות מהי הבטלה, נחזור רגע למצה וחמץ של פסח וניקח משם משהו יפה שחשבתי עליו.

ידוע הוא שההבדל בין חמץ למצה - או בין בצק- חמץ לבצק לא חמץ= כשר לעשיית מצה ממנו- הוא בזמן. 
כאשר משאירים את הבצק לנוח- הוא תופח בנחת שלו- ומחמיץ.
על מנת שנוכל להכין מצה [שתהיה כשרה לפסח ] מהעיסה הכשרה- חייבים לעסוק בה כל הזמן. להתעסק בבצק ולא להניח אותו ללא שימוש בו. כדי שלא נחמיץ= לא נחמיץ את ההזדמנות להביא אותו למימושו השלם, הראוי, הנכון.
אגב נראה, שגם בעברית להחמיץ פירושו= להפסיד, לפספס , לא לנצל את היכולת.
ההחמצה- גורמת לרוב להחמיץ פנים- להתבאס על מה שלא השכלנו לנצל... על מה שלא מימשנו  בצורה טובה!
בטלה= מצב של "ריק" אין התקדמות או תהליך שנראה לעין. 

למה היא מביאה לידי חטא?
בואו נראה מה זה חטא בעברית.

ח.ט.א = מלשון המילה "להחטיא" פירושו להחסיר. כמו [בדברי בת שבע לדוד] "והייתי אני ובני שלמה חטאים" חטאים= חסרים. 
כמו למשל "הכדור החטיא את השער ולא נכנס" = החסיר את אותם ס"מ בשביל להתכוונן נכון...

כשאדם חוטא- הוא נמצא במצב של חטא= חיסרון.
החיסרון הזה לא מאפשר לו להיות בעשייה, לתקן, להתקדם.
והפער הזה, מול האידאל של עשייה- לבין הבטלה = זה מה שמביא לכך שהוא חסר , מחסיר מעצמו- ובעצם מהעולם את תיקונו ושיכלולו. [אם ניקח כפראפראזה (=ניסוח מחדש) של דברי הרב קוק]

 נשוב אל המשפט שהבאת 
"בטלה מביאה לידי שיעמום--> והשיעמום מביא לידי חטא" כתובות נ"ט ב'.

הבטלה= ההשתהות, האי עשייה- מביאה לידי שיעמום. 
עוד משל- כשמים עומדים במקום אחד ולא זורמים/ נובעים כל הזמן- הם מתחילים להתעפש ולהיות לא נעימים, לא טובים ולא מועילים לשתיה .
כשאנחנו מחמיצים= מאבדים משהו, זה סוג של בל תשחית. כי אנחנו הורסים פוטנציאל של משהו טוב.

 כשאדם לא עושה משהו- לא יצרני, לא משפיע מכוחו, הוא משתעמם- אין לו טעם לחיים של כלום ועוד כלום.
השיעמום גם [במוקדם או במאוחר] יכול להביא לידי יאוש ולמחשבות חדלון של "מי אני ומה מעשיי בכלל, כולי אפס מאופס" ואז מוביל לחטא, שהחטא יכול להיות באמת יאוש וחבורתו כמו שהציגו קודם.
או באמת העניין של- אתה ביאוש- ואתה לא בעשייה- אתה מפסיד פה הזדמנות לעסק במצה- לעסק ולשכלול העולם, להביא לתיקון ולשכלול בכוחות עצמך. או חטא ממשי- תרבות לא טובה, התחברות לחברים שלילים או אדם חלילה נגרר לעשיית מעשים שליליים [מכירה את המשועממים שיכולים להרוס את עצמם/ לאחרים כי "סתם" "בא להם" "זה מעניין"?- כשאין עניין אמיתי לעסוק בו- ה "מעניין" החדש מסכן את האדם ומדרדר יותר למטה.]


אפשר גם לראות את הברכה של "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה"
למה שיהיה ציווי, לעסוק [= לא להניח מידינו אף לא לרגע אחד- כמו שדיברנו על המצה]
בדברי תורה?
כי רק כשאתה במציאות של עשייה, במהותך כמסוגל להיות ביצירה, בהבאת התהליך בפועל ממש, אתה יכול להגשים את החוקים, כללים- "תיאוריות"  שהקב"ה נתן לנו בחכמתו ית' ועל ידם לשכלל את העולם בכוחותיך ולהביא אותו למצב מבורך של שגשוג ופריחה.


ממילא לשמוח במעשיך- בגילוי כוחותיך הטובים
בהוצאתם אל הפועל
ובהפיכת כל דברי התורה לחיים ממשיים ומשמעותיים.


שנזכה כולנו בעהי"ת
לחיים מלאי סיפוק
הגשמה
אמונה
ושמחה גדולה!

ושיר לסיום- איך אפשר בלי

*** מאמר מעניין- כאן
http://www.yeshiva.org.il/midrash/6306
ועוד משהו מעניין [קצת ארוך....]
http://www.makshivim.org.il/show.asp?id=351

יש דרכים רבות ליצר.

כי אם לא תמיד, אז לרוב, מי שנופל- מתחרט. ובגיל הזה היצרים ממש חזקים, וזה דבר נורא ואיום שיש למדריכים בבנ"ע חברות. וזה שהם מקימים בית יהודי, זה רק מוכיח עד כמה הם מתחרטים. 

שלא תהיה טעות, מי שיש לו חברה, לרוב, הבית שלו לא יוקם ע"פ התורה. 

בתור אחד שכן מכיר את התנועה ומדריך בה, יש המון בעיות (צניעות, בנים בנות וכו').
הרעיון של בני עקיבא הוא נחמד וטוב, אבל עדיין איך מאפשרים להקים סניפים מעורבים?

רוב הסניפים המעורבים -
1. 80% לא שומרים נגיעה וגם לא מתכוונים או פשוט לא מבינים את הערך העצום של זה.
2. צוחקים עם בנות כמו עם חברים שלהם.
3. הצניעות של הבנות לא הכי "משהו". 
4. "לכל מדריך לכל חניך יש חברה" (?).
5. ידידות שלא יספרו מרוב.
עצוב.

גם אם אתה מדריך בסניף נפרד... זה לא אומר שאתה פטור. אתה עדיין צריך לשמור על עצמך.

אבל בסופו של דבר "בני עקיבא זה השדכן הגדול ביותר" (הרב חיים דרוקמן).

 

איזה כיף זה להיות מוקף בבנות.
איזה כיף שכל הבנות מתייחסות אלי.
איזה כיף שצוחקים מכל בדיחה הכי קטנה שיש לי.
איזה כיף שאני יכול לדבר ולהכיר איזה בת שאני רוצה.
איזה כיף שכל היום חופרות לי בנות בווטסאפ.
איזה כיף שאני יוצא למחנות בני עקיבא בשביל להכיר בנות.

למה שהם יפסיקו?
הכי כיף להמשיך עם זה ושום דבר רע לא קורה ולא יקרה...

הקטע של "להיכשל" כנראה לא מדבר אליהם.

אני מסכים שישנם בנים שבאים נטו להעביר פעולות.
מי אמר לך שהם לא נכשלים?
האם באמת הבנות נחשבות אצלם כ"אווזים לבנים"? (ברכות כ' עמ א').
כמובן שלא. לכל בן יש את הניסיונות שלו... אז בשביל מה להביא את עצמו לידי עבירה?

נשמע מוזר. בנ"ע זה גם מפעל ההפלות הגדול של הציונות הדתית.

אחרת. יש כאלה שלא יודו בכך שהם נכשלו עד שהם ממש במצב ביש.

זה לא אומר שהם לא נכשלו במובן ההלכתי, קרי הרהורים וכו'

(אני כותב עד כמה שאני מכיר את עצמי)

נופלים-קמים. ואומרים שזהו, יותר לא נופלים! וגם בנ"ע זה חשוב, להדריך, ערכים, יתרון מול חיסרון, התבוללות בלה בלה. 

ותתפלאי, יש כאלו שחושבים שזה לא כ"כ נורא, ואפילו לא מבינים את הבעיה בשמירת נגיעה. וחוץ מזה, זה לא בטוח שהם נופלים. ואם זה בטוח, גם חבר'ה מישיבות קטנות נופלים, אין מי שלא התמודד עם היצר! 

חוץ מזה, זה לא קשה עלי, יש רוב חילונים בארץ ולכולם כמעט יש חברות, והם לא מקימים בית ע"פ התורה  

אבל אתה צודק, לא לרוב, אבל זה לא נדיר לצערנו. תמיד אפשר לחזור בתשובה, אבל זה מאוד פוגע בחיים כשרים.

וציצית זו מצוות עשה לבגד ד' כנפות, ולא כמו "לא תתורו" שזו מצוות לא תעשה, וכידוע לאו חמור מעשה. דוג' לא טובה, אבל הבנתי את הרעיון, ואני עדיין חולק עליו. ההחמרות והסייגים על ריחוק מנשים רק בעצמו מלמד עד כמה חמור ומסוכן זה. וכידוע זה מתחיל בקטן, וחברה זה איסור לכו"ע.

ובקיצור, גם אני לא מסכים שרוב הדתיים-לאומיים ככה, אבל אני לא בעד דעתך (אם זו היא). 

ואתה צודק מאוד, לא תתורו, זה לא מתחיל בחברה. זה כל אדם עם עצמו, אבל בפרהסיה לעבור על ההלכה?! 

ואמנם זה לא דומה, אבל העיקרון, יתרון של ההדרכה (לשם שמיים עיין), והחיסרון הידוע:

http://www.yeshiva.org.il/ask/23283 

בהצלחה ממש!!

ומה שכתבתי, התכוונתי שזה יכול מאוד או פוגע לרוב ביכולת להקים בית של תורה.

ובוודאי הישב"צים לשם שמיים, סמינריונים, מחנות וכו'. אם כל הצוות/הסמינריסטים באים לשם שמיים- מצוין!!

אמנם לא בדברים כמו שכתבת אבל ודאי שכשאדם משתעמם הוא נניח גולש באינטרנט ויכול להגיע לידי חטא

ת..

והמשיך עש שהתחלנו להתעסק בפינוי ואז כשזה נגמר זה המשיך שוב

את רוצה לפתוח שוב את הנושא? ביננו- 2 הצדדים לא נקיים...
אז לטובת כולם לא נעלה את הנושא שוב...

הבטלה מהתורה היא החטא..

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...