כשאני מפספס את האוטובוס ולצערי נאלץ לחכות לאוטובוס הבא, אני תמיד משנן בראש "כל עכבה - לטובה".
גם בדברים הכי קטנים... כגון שעפה לך הכיפה ונאלצת לחזור על עקבותיך או אחרי יום לימודים ארוך ומייגע 
אתה מגיע הביתה רק כדי לנוח ולאכול קצת ומגלה ששכחת את המפתח. מז"ל.

אבל אם נסתכל על הדברים אחרת נראה שבאמת אכן הכל לטובה.
איך?
אפשר למשול את זה לאדם שנוסע במכונית לבין אדם שנוסע במטוס ליעד מסויים. מי מבין השניהם יגיע ראשון?
תלוי. אבל מי מבין השניהם יכול לראות את נקודת הסיום? המטוס.
תמיד מי שנמצא יותר גבוה - הוא זה שרואה את הכל. גם אם אנחנו לא יכולים לראות.
כך גם הקדוש ברוך הוא, רואה את הכל. עבר, הווה, עתיד... הכל.
אם הוא רואה את הכל - סימן שהוא יודע לאן אני הולך ולאן אני בא. 
הוא היחיד שיודע מה טוב בשבילי.

אם תמיד נמצא אצלי בתודעה "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה - הכל לטובה!". אני מרגיש בכל רגע ורגע שהקדוש ברוך הוא נמצא איתי ומכוון אותי לאן שהכי טוב לי, גם אם זה לא נראה לי "טוב" באותו הרגע.

לכן, גם אם נראה לנו ש"כביכול" פספסנו את האוטובוס ונאלצנו לחכות לאוטובס הבא...
אולי לא היה לי מקום לשבת?
אולי הייתי נאלץ לראות דברים שלא צריך?
אולי אם הייתי עולה לאוטובוס הראשון, חס ושלום הייתה תאונה?

לזכור תמיד, הקדוש ברוך הוא רוצה אך ורק בטובתי! 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....