בס"ד

באלי גם לבכות אבל לא יודעת למה אני עוצרת את עצמי.
מכירים את זה שעולות לכם מחשבות ובאלכם לשתף אותן עם מישהו ואז אתם קולטים שאין לכם עם מי כי האדם היחיד שאתם יכולים פשוט לבוא ולהגיד לו דברים כאלה כבר לא זמין בשבילכם וכל אחד אחר הוא פשוט חיקוי?
אז עכשיו.
גם היה מישהו שתמיד נהניתי ללכת איתו לכנסים וימי עיון ועכשיו כבר אי אפשר.
איכשהו לא משנה כמה אני אנסה לצאת עם אנשים אחרים ולמצוא חברים אחרים זה לא אותו דבר.
כואב לי.
ממש כואב לי.
פתאום אני קולטת שאני במצב ממש עצוב.
אבל לא באלי להיות עצובה.
אבל זה עצוב.
באלי שאני אוכל לשתף איתו את המחשבות שלי אחרי המסיבת פרידה, אבל הוא לא רוצה.
באלי שהעולם יחזור להיות פשוט. הוא בכלל לא צריך להיות מסובך. אבלאבלאבל.
כל כך הרבה "אבלים" ואפילו לא פתרון אחד לישועה.

אנשים,
נצלו את הזמן במקום בו אתם נמצאים כי הוא לא יחזור. נצלו את האנשים שסביבכם וקבלו מהם כמה שאתם יכולים כי אתם לא יודעים מה יקרה. נצלו את מה שהחיים מציעים לכם כי חבל על כל רגע. נצלו את הטוב, נצלו את האהבה, נצלו את עצמכם.
תאמינו לי, לא כיף להגיע למצב שאתם פתאום קולטים שלא הייתם שותפים בדברים שחברים שלכם עברו. אפילו אם זה רק טיולים ופעילויות. לא כיף לגלות שאתה לא חלק משום מקום באמת. אז גם אם אתם במקום שהוא לא בדיוק אתם, נצלו אותו, יש לו מה להציע לכם.

לפחות אני בסוף כן הצלחתי להיות קצת חלק בקבוצה הספציפית הזאת של הנוער פה.
אבל באופן כללי, בכל מקום, תתחברו, תחפשו ותאמינו לי שגם תמצאו.
אפילו אם אתם נמצאים במקום רק לחודש, אפשר לגלות בו עולם ומלואו.

נמנמ. אני מקווה שבסוף אגלה שאני חלק ממשהו גדול למרות שכרגע אני לא מרגישה חלק אמיתי משום מקום קטן.

זהו נראלי.
אולי מחר אתחרט שכתבתי את זה פה ולא ביומן,
אולי לא.
בכל מקרה,
לילה טוב.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?