חשבתי שיש לי אך מתברר שהזמן כן משפיע, יותר לרעה מאשר לטובה- לא כמו שאומרים כולם.
הזמן לא מרפא.הזמן מדחיק.
אבל האדם הזה ממשיך לחיות, לכאוב, לשמוח, ולחייך
בעיקר לחייך.בזמן שהספקתי להכיר אותו למדתי להבחין בין חיוך אמיתי לבין אחד כזה שזורקים כשחושדים בך שאת 'בדיכי'.
אבל היום כשאנחנו נפגשים סתם פתאום ברחוב האדם הזה לא מפסיק לדבר ולצחוק ושטויות...ולפעמים אני רוצה שהוא יקשיב שניה.אבל הוא מחייך חיוך מזוייף.
ומתלונן שהוא מדבר הרבה.
ואני רק מחייכת אולי להסתיר פציעה או אולי שירגיש בנוח.
אוף.
למה אני מתחשבת??!!
זה לא מחמאה!!!!! ''להיות רגישה לזולת'' בלה בלה בלה..
לכו להזדמן אנשים!!!