הי
את השנת שירות הראשונה שלי עשיתי בחינוך מיוחד. היה לי מדהים וטוב.
התקבלתי לתקן מיוחד בתיכון לנערות בסיכון. זה עבודה שתמיד רציתי לעשות, אבל אני קצת חוששת מימנה.
הפחד העיקרי שלי - איך לא לוקחים את הסיפורים של הבנות ללב.
ב"ה בחינוך מיוחד עבדתי גם עם אוכלוסיות חריגות מאוד, עם חולים סופנים, ועם מה לא.. וב"ה זכיתי וה' נתן לי את הכוחות להתמודד עם זה.
איך? אני לא יודעת. אני מרגישה שזה תכונה מולדת שה' נתן לי. מתנה משמים.
ואני מאוד רוצה לעבוד עם נוער, אבל אני ממש מפחדת שאקח ללב את הסיפורים ואולי ככה לא אוכל לעבוד ממקום נקי.
אז לבנות שעובדות עם נוער - מה אתן עושות? איך אתן שומרות על עצמכם?
מגלים חיספוס כושלהו עם הזמן? כמו שכביכול רכשתי בחינוך מיוחד? אני מתכוונת לחספוס בקטע טוב. לא לחלילה חוסר רגישות אלא לחספוס שהוא בעצם ידיעה איך להגן על הלב שלך. איך לא להכנס יותר מידי לסיפורים בצורה לא בריאה.
אשמח לעצות. תודה 
