יש לא מעט ישיבות בסגנון הזה...

שבי חברון, מצפה רמון, אלון מורה, תל אביב (הרב גנץ)

הר ברכה, מצפה יריחו, ירוחם, בת ים...

ואלון מורה לא חלק מישיבות הקו

שלהיות דוס זה לא נורמלי!

ברוך שלא עשני אישה. גם אני לא סובל את מרבית הביינשים. ואת בעלי התשובה עם אפיזודת ההזיות והטירוף. מילא, דוסות נורמליות יש בנמצא. הניסיון שלך קשה לאין ערוך. אלוהים ישלם שכרך על כל הקשקשנים והטרחנים והחפרנים והמרחפים והחנוקים והמוזרים וההוזים בדעתם שנאלצת להתמודד איתם.

מה נאמר ומה נדבר רותה, הן כבר ידעת שהמצב קשה והבחורים חסרים. נראה כי החלוקה קבועה מראש. בעלי נייר קטן אינם יכולים לעטוף חפצים גדולים, בעלי חבל קצר אינם יכולים לצאת מבאר עמוקה.

אנחנו צריכים ללמוד מאחד מקיסרי סין. הקיסר יו הגדול עליו השלום נגד ההצפות הקשות שאיימו על סין בימי יאו ב2255 לפני הספירה. 'נדמה שהגלים עולים עד השמיים. הם הציפו את הגבעות והגיעו אף לפסגות ההרים הגבוהים. יו הורה לבנות תבות גומא בעזרתן יכול היה להגיע להרים. הוא פילס את דרכו ביערות וסבכים לעבר הפסגות, והסתכל סביב למצוא את הכיוון יזרים את כמויות המים האדירות אל הים'. כך לשון הכתוב. תנתבי את עצמך לכיוונים הנכונים, כן.

מה שבני האדם חושקים וזוממים בסוד, הכל גלוי וידוע בשמיים. הקדוש ברוך הוא לא שכח אותך. הוא רק מחכה שתפללי, יכול להיות. לשפוך לבך בפורום לא כל כך יעזור.

לא שכחו אותך שם למעלה. אצלנו אומרים שכשנופלים על אדם פחדים וצער זה בשביל שהוא תכף יבקש רחמים להנצל מזה, בשביל זה מעוררים מן השמיים בפחד או צער. יש אנשים שה' יתברך נותן להם הכל, רק כדי שלא יזכרו בו, שלא יפנו אליו. כסף, מכוניות, בחורות, סמים, מה שתרצי, רק שלא יזכרו בו. הוא משליך אותם לכל הרוחות. ובאמת זו טובה גדולה, שלא שוכחים. כי שהקדוש ברוך הוא רוצה להטיב עם האדם ורוצה רק שיתפלל האדם על דבר כלשהו אז הוא מזמין לפניו צער או פחד מעניין כזה או אחר, כמו שאמרו חז"ל מפני מה היו אמהות עקרות וכו'. הכניסה לכל דבר טוב היא בצער, כל ההתחלות קשות, ובסוף יש שלוה, כך אומרים.

מי שרוצה ללכת בעקבות האמת, צריך להשלים עם קשיים מסוימים שיש בחיים. אין ספק שהדרך למיועד שלנו רצופה מרירות ודוסים וכו'. מה נאמר רותה, אם לא תקשיחי את עצבייך ואת שריריך לעולם לא תגיעי ליעד. אי שם הוא מחכה לך, המיועד. נחמד, נורמלי, הגון, ראוי, וכו'. איך אומרים אצלנו בברסלב, חום ונוחות גורמים לנמנום. תשמחי שיש לך קשיים ומניעות, ותקחי את זה בקלות.

מה נאמר רותה, רש"י מפרש על "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא" – מה שתוכל עשה ולבך לשמים. זה כל העניין. אין מה להתעסק במה יהיה וכו'. זה נורא מזיק להתעסק בתועלת וברווח ובהפסד במהלך החיים, אלא פשוט לעשות כל אשר בכוחנו ולכוון לאמת, והאמת היא בתוכנו ואצלנו. אם יש לך שדה טוב, למה לדאוג פן תאחר הבשלתו? הדבר היחיד שיש לדאוג לגביו הוא חוסר יכולת וציוד. זה מה שלמדתי. אם בן אדם טוב, אם הוא ראוי, אם הוא איכותי, מה יש לו לדאוג? סוף דבר הכל נשמע. תעשה את כל אשר בכוחך ותפתח את עצמך, אל תדאג לגבי מה שיהיה. בסוף המיועד שלך יגיע, את תצליחי. תהיה לך קריירה ומשפחה, הכל יבוא על מקומו. רק תהיי טובה וראויה, חזק ואמץ בעבודתך.

אצל אלוהים הכל יחסי. הוא לא מצפה מכולם לאותם הדברים, אבל הוא כן מצפה שכולנו דווקא על ידי כל השינויים שיש בנו נתאחד באחד הפשוט, והוא כן מצפה שנעשה כל מה שאנחנו יכולים, ומה יש לנו לדאוג, בסוף הכל מבשיל.

עת לכל חפץ תחת השמש, עת רקוד ועת ספוד, עת לרקוד ולכרכר בעולם העשיה, עת לספוד למת ולבכותו, עת לשמוח ברך הנולד.

מה נאמר ומה נספר רותה אחותנו.

עד יגיע האחד שלא יוכל לתאר לך איך וכמה הוא אוהב אותך, וגם לא יוכל להסביר לך איך הגיע לשם. כפי שנאמר בשירו של עמנואל זמיר, ישנם דפים ביומן של הלב, שרק אלוהים יכול לקראם.

מי יודע רותה, אולי כבר עכשיו לב של המיועד שלך רוקם לכם חלום מתוק, חלום שבו שמחה נדלקת, ואמונה לאהבה נושקת. והוא נשרף מאור עיניך, אור ירוק, אור ברקת. הוא חולם איך עיניך שופעות אור, והן כשתי אבני ברקת, ולבו צמא לרגע שקט, יחד איתך, כשהכל כבר מאחוריכם.

מי יודע רותה, אולי לא נותרת לבד, אך הבדידות חובקת, ואת פוסעת לך לאט ברחובות, מחכה אחד לשני בשקט, עד שיתאחדו הנשמות.

מי יודע רותה, עד כמה שנים תשבי עם מיועדך, ויאמר לך שלא ישכח ליל ירח, ולילות כחולים שטופי אור, ולא את ענפי השקד הפורח, ואותך תמיד יזכור, גם לאחר המוות. מזל שלא פגשתי אחת אחרת לך יאמר, לא אהבתי ולו מעט, לא אשכח איך אותך ראיתי, ולבי יצא אלייך במחול. אז אמרת לי: מדוייט, אל לשכוח, ואני לא שכחתי זאת.

להכיל מורכבויות ומתקשים לדעת איך לזרום ולהיות דוס

איך להשתחרר ולהקפיד על כל תג ותג בהלכה

לומדים את זה רק בשלב יותר מאוחר של החיים. 

ויש כאלה שזה פשוט האופי שלהם ואז זה לא קשור לדוסיות

זה ההיפך ממידת הביטחון בה'... במקום להיות בטוח שיקרה טוב, להיות בטוח שיקרה לא טוב... 

נראה לך שמתוך 10000 בחורים אין מישהו שיתאים לך?  נשמע הגיוני?

זו המטרה שלך, את לא צריכה התאמצות פיזית, את צריכה אימון רוחני נפשי

להיות רגועה ומאושרת שה' מלך העולם מכין לך חתונה מדהימה. אם תרגישי כך בהתמדה (נניח כמה חודשים), ובעוצמה, עם כמה שפחות נפילות של עצבויות, הצלחת במשימה. והתוצאות לא יאחרו להגיע.

בהצלחה רבה רבה

לא פשוט אבל מי אמר שצריך להיות פשוט

"דוס לא חנוק" "דוס אבל פתוח" ועוד ועוד.

או שאני לא מבין מה זה דוס או שאני לא מבין את החלקים השניים של המשפט או שאני והצד השני לא מדברים באותה  שפה.

ולצורך העניין - אשמח שתפרטי בדוגמאות למה את מתכוונת ב"דוס" ולמה את מתכוונת ב"נחמד/זורם..." שהוא לא "חנוק"? תני דוגמאות לכאן ולכאן שאוכל סוף סוף להבין למה הכוונה.

תודה.

רק בגלל שזה "שונה"? כל אחד והדרך הייחודית שלו בעבודת ה'. למה דווקא בנאדם שבמקביל לדרך אחת גם אוהב ללמוד דרך אחרת נקרא "פתוח"? רק בגללש הוא אוהב ללמוד גם משהו אחר?

אני לא חושב שאת חושבת שאם הוא לא לומד חסידות אז בהכרח הוא לא פתוח אבל בכל זאת לא הבנתי את ההגדרה הזאת.

בכל מקרה לגבי השורות הראשונה והשנייה שלך, והחיבור שלהן - אני אישית מכיר לא מעט בחורים מישיבות שונות שנכנסים בהחלט להגדרות האלו. ולא, הם לא נשואים עדיין כמו שנהוג לומר שכל הטובים תפוסים

יש הרבה טיפוסים תוססים שיחד עם זה "דוסים". 

מה זה?

לגיל הזה ואני בגדול מצטער על כל רווק בן 30+...

רק הוא אני מכיר אותו אישית, וכואב לי במיוחד עליו.

בכל מקרה הכרתי עוד בחורים כאלו איכותיים שהתחתנו בגיל מבוגר יחסית...

חוץ מזה שלמה את קוראת "נחטפים בגיל צעיר"? תסרטטי גבולות גזרה, כי לא נראה לי שכולם שם מתחתנים בגיל 21-23/24... יש לו מעט בחורים שמתחתנים בגיל 24-27... מעבר לכך זה באמת מתחיל להיקרא רווקות מאוחרת (לצורך העניין - גיל הנישואים הממוצע בישראל הכולל הן את החילונים והן את החרדים והדתיים לאומיים בטווח - הוא כ27 לבנים וכ25 לבנות).

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי