בס"ד

שבוע הספר החל והביא בכנפיו אויר חדש.
דוכני ספרים, סופרים, אירועים, סדנאות כתיבה ועוד.
אי שם הרחק, מעבר להרים, הייתה בחורה ()חביבה שרצתה ללכת לשבוע הספר הזה. הלכה הבחורה למקום עבודתה וביקשה כי ייתנו לה חופש ביום השלישי בשבוע בו ידעה כי גם חבריה הולכים לאותו שבוע הספר. אמרה לה המנהלת במקום עבודתה: "חברותייך באילת. אני זקוקה לך פה. אינך יכולה להשתחרר". התבאסה הבחורה עד מאוד אך גמלה בליבה כי אם לא תוכל ללכת עם חבריה, תלך לבדה או שתמצא לה חברים שיוכלו לבוא עימה. ביקשה הבחורה מהמנהלת שתתן לה חופש ביום אחר והמנהלת הסכימה לתת לה בסופ"ש האחרון של אותו שבוע הספר.
באותו לילה, יצאה הבחורה מעבודתה ופסעה לעבר תחנת ההסעה ממנה עמד לצאת האוטובוס אשר ייקח אותה למושבה. פתאום, בדרכה לתחנה, תקף אותה מצב רוח ממש נורא. פתאום היא לא כ"כ רצתה ללכת לבד. כפי שאתם בטח יודעים, כשמגיע מצב רוח כזה אז כל הדברים מתערבבים וכך היה גם כאן. ישבה הבחורה בתחנה והחלה לבכות. היא ידעה כי יש מישהו שיכול לבוא איתה (סביר להניח) ושהיא גם מאוד תשמח שיבוא איתה, אך הוא לא יעשה זאת מכיוון שקשה לו לפוגשה והוא לא מוכן להיות איתה לבד (מקווה שתבינו לבד שהוא חברה לשעבר). פתאום החיים נראו לה אומללים.
האוטובוס הגיע, עלתה הבחורה, מחשבות החלו להתרוצץ במוחה ומתוכן בקעה תפילה- "בבקשה אלוקים, בבקשה, אני רק רוצה להיות מאושרת. עזור לי נא למצוא את דרך האושר היפה". לאחר התפילה, כאילו היה אלוקים בהאזנה, פתאום צצו מחשבות אחרות בראשה- "למה הפכתי? איך הגעתי למצב שאני כה אומללה? הרי תמיד הייתי כ"כ אופטימית, כ"כ שמחה. אף פעם לא הגדרתי עצמי כילדה מרירה ועצובה. פעם ידעתי לתת, הגשמתי משהו בעולם, ומה אני היום? כל הזמן מתבאסת, בוכה. די. אני צריכה לחזור לבחורה שהייתי, שידעה לתת עזרה, שהיה כיף להיות איתה, שזכתה בהערכה, שבאמת הייתה מדהימה". חשבה הבחורה כיצד תוכל להזכיר לעצמה ולהירגע, והגיעה למסקנה שהיא צריכה לקרוא הודעות מהעבר שכתב לה חברה לשעבר (זה נשמע מזוכיסטי אך זה בכלל לא היה כך. היו אלה הודעות מלפני תקופת חברותם שהזכירו לה מה גרם לה לזכות בהערכתו ואהבתו). הלכה הבחורה וקראה המון הודעות, היא נזכרה בימים יפים יותר, ימים של שמחה, של אושר, של אהבה, של חברות, והיא ידעה שכאלה היא רוצה. החליטה הבחורה שלא משנה מה יקרה, היא תשתדל לחזור לעצמה כי היא אינה אוהבת את השינוי הספציפי הזה שחל בה.
אז הבחורה תלך לבדה לשבוע הספר אא"כ מישהו מאלה שהצליחו לקרוא את כל סיפורה יאות ללוותה לשבוע הספר הנחשק.

בנוסף, שתדעו לכם קוראים חביבים, שלחזור לעבר זה לא תמיד לא טוב. לפעמים העבר הוא הדבר היחיד שיכול לנער מספיק חזק כדי שתהפכו למיץ ולא למים שבתחתיתם תרכיז (לא, גם לי אין מושג מה הקשר לדימוי ). אבל באמת קוראיי, דעו לכם, העבר אינו דבר שצריך לברוח ממנו, הוא דבר שבמינון הנכון ובצורה הנכונה יכול לשנות את עתידכם.

עד כאן קוראים יקרים,
תודה על המקום ועל שיתוף הפעולה.
ניפגש בשמחות!
כמובן, יישר כח לכל מי שהגיע עד הלום. לא ציפיתי .
באמת לסיום, שיר קטן על הווה ועבר:

חוט דק נשזר מהעבר להווה
חוט דק דקיק
אם ניתקל בו- ניפול
נצנח מטה מטה
אם נלך לצידו-
הוא ימשיך להתגלגל איתנו
ללוות אותנו בדרכים
הוא ישמור על הקשר,
קשר בלתי נפרד.
הוא בעצם, אם נלך לצידו,
ישמור אותנו שפויים.

השיר כמובן אינו ברמת כתיבה גבוהה ולא נועד להיות בכזאת אז אין טעם להגיד שהוא כתוב בצורה לא טובה כי הכותבת יודעת ופשוט לא אכפת לה .

עכשיו באמת היו שלום ותודה על הדגים.