עשית לי דמעות. אמאלה.

ו..

תודה.

זה. זה.

איך בסוף הכל בעצם מסתובב סביב עצמנו בראש שלנו, זה איך אנחנו תופסים עצמנו כאדוני העולם, הבעלים על כל ההתרחשויות וההרגשות ובעיקר הסבל והצער והכאב והאומללות והכל שלנו ושהשאר יתפרנסו מהשאריות.

זה צד אחד של המטבע, פרק אחד של הסיפור שעכשיו ממלא את כל המוח מכריכה לכריכה כי אני בסערה כזאת של מוצאי שבתות עמוסי מחשבות מפוכחות.

את צודקת מאד, זה אלף. (זה כמעט תמיד האלף, כשאני מדברת איתך.)

ובית, השאלה היא עד כמה קטן החלק הזה, וזאת בעצם הסיבה שמשם בכלל גלשתי לנושא האומללות והרחמים העצמיים שהוא אחר ולא תמיד יש לו מקום. לא בכל סיפור הוא זוכה לקבל פרק לבד ולא תמיד נכון להרהר בו.

עכשיו נכון לי, אני חושבת.

יש בי הרבה הרבה הסכמה עם המחשבות שמייצר המוח הזה שלך.

זה אולי עצוב. זה לא עצוב לי.

לכל זמן ועת; כשהזירה עמוסה וכל הזמן צצות התרחשויות חדשות ומקרי עזרה ראשונה דורשים טיפול דחוף אין בי יכולת או זמן או מקום להתעסק עם מה שמתחת לכל זה.

יש מוצאי שבתות של סופי תקופות, שדות שנכבשו ועובדו ואפשר לשבת בהם על האדמה התחוחה ולהרהר.

זה הזמן של שורשי הדברים, של מה שבאמת מסתתר מתחת לכל הסלעים של הלב. הנחשים והרקפות, הכל.

זה לא כמו תמיד וזהו שלומי, כמות שהוא.

(אבל ש"א כי טוב לי לדבר איתך)

והכלל הזה תופס ורלוונטי בהרבה תרחישים בחיים

לבעלי כלבים שהולכים עם כלבם במקומות ציבוריים.

אם הכלב מותר, ללא מחסום לפיו, אסור ללכת איתו

ואם הכלב אסור, עם מחסום, מותר להסתובב איתו בפרהסיה.

אבל המשפט הזה תופס בהרבה מצבים החיים.

-בנהיגה, דווקא שיש פס לבן ואסור לעקוף רכב איטי - הנתיב ממול פנוי ואפשר היה לעקוף בבטחה...

וכשיש קו מקווקו ומותר לעקוף - התנועה ממול עמוסה ולא מאפשרת לצאת לעקיפה..

או מתאר את הפרווילגיות שבעלי עמדה ושררה מרשים לעצמם בניגוד לציבור. מה שמותר לנבחרים אסור לבוחרים... (למשל, שכר חברי הכנסת צמוד למדד וצמוד לעוד כל מיני דברים, כך הם חוקקו לעצמם והשכר עולה ועולה - אבל ציבור השכירים הרגיל לא זוכה לכאלו צ'ופרים...)

ועוד כהנה וכהנה דוגמאות מחיי היום יום.

אז הוא היה עובר

הוא קיבל כמעט 2.5 אחוז מהקולות

גם ככה הוא לא היה עובר.

ואני דווקא תומך שכל מפלגה תתמקד בעצמה ולא בחסרונות של המפלגות האחרות.

הוא קיבל רק 1.6 אחוזים.