מחכה לו, שיבוא
מחכה לו שיבוא ויציל אותך מכל המכשפות והשדים
מכל האנשים שמדברים
מחכה לו שיבוא
הייתה שבת נחמדת. הלוואי שכולן היו כמוה. חוץ משישי בערב, כמובן, שהיה נורא.
שבוע הספר! ביום רביעי כנרטה אהיה שם והלוואי שאקנה שישה ספרים.
אני רוצה ולא רוצה.
סיימתי עם לשון וספרות לכל החיים. חשבתי שאשמח יותר, אבל אני לא מרגישה כלום. אולי עוד לא עיכלתי.
סיפור.
היא הלכה לכל המומחים שמצאה, אך אף אחד מהם חא הצליח לפענח את הלב שלה.
היא אוהבת? היא רוצה להתרחק?
אף אחד לא הצליח להחליט. פעמים החליטו כך ופעמים כך, אך תמיד התחרטו.
היא ידעה שהיא מאוהבת. בכל כולה. אבל היא ידעה גם שהיא רוצה להתרחק, להיעלם, לא להיות שם.
מה היה בסוף? אני לא יודעת. עוד לא חוויתי את זה.
אולי אני לא כל כך מפחדת כמו שנדמה לי.
עוד עשרים וארבע דקות.
מחר?
שזה היום בעצם, אבל עוד כל כך הרבה זמן.
אז מה זה בשבילכם להיות מעורבת?
דונה ג'ו מרגרט טאנר
סטפני ג'ודית טאנר
מישל אליזבת' טאנר
אוזניות חדשות, ונהדרות. וצמיד חדש לרגל. שלוש שרשרות זהב דקיקות.
עשרים ושתיים דקות.
כתבתי. עם הגב לדלת.
לך תתרגל איתה.
הם רקדו כל כך יפה! שתדעו, שבנים רוקדים יפה יותר מבנות. ואמאלה. אני לא רוצה לא רוצה לרקוד בחתונה שלי. אני בכלל לא רוצה חתונה גדולה. רק כזו חמודה שבאמת נשמח ביום הזה.
אני בכלל מסוגלת לאהוב? הלוואי.
יאבאלה. זה קרוב. עוד רגע והם יתחתנו לי כולם.
וכבר מדברים איתי על שירות וחתונה ואני עוד רגע שמיניסטית. אני ענקית והחיין כל כך קרובים.
מה, אתה הולך?
שירים דפוקים.
עשרים דקות.
אנגלית זו שפה מושלמת. באמת. ולאורך השנים היו לי מורות טובות. אני חושבת שהן אלו שהאהיבו עליי את השפה הזו. אולי אהיה מורה לאנגלית, ובמקביל אכתוב את הספר שלי? זה בר השגה ונוח ומתאים לתכניות התחתנות מוקדם שלי.
שמונה עשרה דקות.
אני מתגעגעת אליה, מאוד אפילו.
|ממתין|
(אתם לא באמת קוראים את כל זה, נכון?)
כי מה שנכון באמת, זה חוסר הביטחון שלי.
שבע עשרה דקות.
בימים האחרונים אני מרגישה כל כך מכוערת. אני שונאץ צילומי סוף שנה ולהצטלם בכללי. זה כל כך לא אני.
וזה לא כמו באני שונאת **** מתוך עיקרון.
I can barely breath
כי סיה היא תותחית.
שש עשרה דקות. זה כבר מתחיל להתקרב.
כואבת לי היד.
המשך בהודעה נפרדת
מחכה לו שיבוא ויציל אותך מכל המכשפות והשדים
מכל האנשים שמדברים
מחכה לו שיבוא
הייתה שבת נחמדת. הלוואי שכולן היו כמוה. חוץ משישי בערב, כמובן, שהיה נורא.
שבוע הספר! ביום רביעי כנרטה אהיה שם והלוואי שאקנה שישה ספרים.
אני רוצה ולא רוצה.
סיימתי עם לשון וספרות לכל החיים. חשבתי שאשמח יותר, אבל אני לא מרגישה כלום. אולי עוד לא עיכלתי.
סיפור.
היא הלכה לכל המומחים שמצאה, אך אף אחד מהם חא הצליח לפענח את הלב שלה.
היא אוהבת? היא רוצה להתרחק?
אף אחד לא הצליח להחליט. פעמים החליטו כך ופעמים כך, אך תמיד התחרטו.
היא ידעה שהיא מאוהבת. בכל כולה. אבל היא ידעה גם שהיא רוצה להתרחק, להיעלם, לא להיות שם.
מה היה בסוף? אני לא יודעת. עוד לא חוויתי את זה.
אולי אני לא כל כך מפחדת כמו שנדמה לי.
עוד עשרים וארבע דקות.
מחר?
שזה היום בעצם, אבל עוד כל כך הרבה זמן.
אז מה זה בשבילכם להיות מעורבת?
דונה ג'ו מרגרט טאנר
סטפני ג'ודית טאנר
מישל אליזבת' טאנר
אוזניות חדשות, ונהדרות. וצמיד חדש לרגל. שלוש שרשרות זהב דקיקות.
עשרים ושתיים דקות.
כתבתי. עם הגב לדלת.
לך תתרגל איתה.
הם רקדו כל כך יפה! שתדעו, שבנים רוקדים יפה יותר מבנות. ואמאלה. אני לא רוצה לא רוצה לרקוד בחתונה שלי. אני בכלל לא רוצה חתונה גדולה. רק כזו חמודה שבאמת נשמח ביום הזה.
אני בכלל מסוגלת לאהוב? הלוואי.
יאבאלה. זה קרוב. עוד רגע והם יתחתנו לי כולם.
וכבר מדברים איתי על שירות וחתונה ואני עוד רגע שמיניסטית. אני ענקית והחיין כל כך קרובים.
מה, אתה הולך?
שירים דפוקים.
עשרים דקות.
אנגלית זו שפה מושלמת. באמת. ולאורך השנים היו לי מורות טובות. אני חושבת שהן אלו שהאהיבו עליי את השפה הזו. אולי אהיה מורה לאנגלית, ובמקביל אכתוב את הספר שלי? זה בר השגה ונוח ומתאים לתכניות התחתנות מוקדם שלי.
שמונה עשרה דקות.
אני מתגעגעת אליה, מאוד אפילו.
|ממתין|
(אתם לא באמת קוראים את כל זה, נכון?)
כי מה שנכון באמת, זה חוסר הביטחון שלי.
שבע עשרה דקות.
בימים האחרונים אני מרגישה כל כך מכוערת. אני שונאץ צילומי סוף שנה ולהצטלם בכללי. זה כל כך לא אני.
וזה לא כמו באני שונאת **** מתוך עיקרון.
I can barely breath
כי סיה היא תותחית.
שש עשרה דקות. זה כבר מתחיל להתקרב.
כואבת לי היד.
המשך בהודעה נפרדת
