היכולת לאפשר לעצמך להיות חסר, בלי תופעות לוואי כגון מרירות, התקרבנות, האשמה ועצבנות. היכולת לכאוב, בפשטות, בלי למהר להדחיק את הכאב.

אפשר לומר שזה כמו בלון קשור. כשאתה רוצה להוציא ממנו את האוויר יש שתי אפשרויות. האחת היא לבוא בהנחתה חדה ולפוצץ אותו, השנייה היא לנקב חור קטנטן צמוד לקשר ולשחרר את האוויר באופן מבוקר.
אם האוויר הוא הכאב, אז עצבות היא הסוג הראשון ושברון לב זה הסוג השני.
מאוד קשה לנתב את הנפש לעמדה בוגרת כזו (בגרות נפשית מתפתחת כל החיים...).

(השאלות שהעלית מעסיקות אותי גם, מאוד. בקשר לשאלה האחרונה - שאלה טובה. אולי זה הדבר שהכי יכול לתת מוטיבציה ותקווה לשינוי.)