לפתע היא נעשתה נואשת לדיבור. כמו שאנשים נחנקים, מחוסר בנשימה, ככה לה היה חוסר גדול בדיבור.
אז בדחף נואש, בהשתנקות, היא התחילה לדבר.
אולי זה היה הירח שלקח לה כמה נשימות של דיבור.
"הירח יפה הלילה", היא אמרה במהירות, כמעט בפזיזות. זה היה לה צורך אימפולסיבי, כמעט חייתי.
"יש כבשים. אתה רואה את הכבשים? הן רכות. אבל מרחוק הן נראות כמו אבן". היא דיברה שטויות, כמובן, אבל ביטאה את המילים המיותרות באלה בשקיקה, בחרדת קודש.
"יש הרבה אנשים שנראים כמו אבן מרחוק, אבל כשמתקרבים הם צמר. כבשים רכות".
הוא הסתובב אליה. האדישות שלו, אמיתית או לא, לא נגעה לה. כי היא היתה נואשת לדיבור.
"לבבות של אדם הם משהו מורכב כל כך, לא? לפעמים הם בוערים מאהבה, לפעמים מרוע. לפעמים הם בוערים משניהם. לפעמים שניהם זה אותו הדבר".
משב רוח קר פרץ מהחלון שלהם והיכה בה בחוזקה. היא נאחזה במושב והמשיכה.
"תסתכל, פרח צהוב. זה יפה, לא? צהוב מסמל תקווה", היא אמרה בלהט. "אולי יש לנו תקווה, אתה שומע? אולי יש לנו תקווה".
הוא הביט בה לפתע. עיניו בערו.
"אל תסתכל עליי ככה. אמרתי שיש לנו תקווה. כן, יום אחד נוכל לחיות כמו שצריך". היא כמעט האמינה לעצמה. כמעט.
יפחה בקעה מגרונה.
"אתה לא מאמין לי, נכון? גם אני לא מאמינה לעצמי. רק צריך להסתכל החוצה. העולם שחור, רואה? העולם שחור--" יבבה נפלטה מגרונה כמו מחיה פצועה. "העולם שחור, וגם אם תהיה שמש, הוא ימשיך להיות שחור. הלבבות ימשיכו להתמלא ברוע. הכול רע, הכול מייאש, ואתה!" היא לפתע נפנתה אליו. קולה התרומם בכאב. "תפסיק להתסתכל עליי ולשתוק! תדבר! למה אני היחידה שמדברת? אין לך פה? אין לך לב להראות לי שאני לא לבד? שאני--"
יפחות טילטלו אותה. בכיה היה עוצמתי ושוטף ואינסופי. "אולי אתה לא מראה לי שאני לא לבד, כי זה לא נכון. אולי אני באמת לבד בעולם הזה, אולי אני אחיה לבד ואמות לבד, ולא משנה כמה תצמד אלי בשתיקה האכזרית שלך. אני לבד! אני לבד, אני לבד, אני לבד".
היא המשיכה, בבכי לא פוסק "לבד, אני לבד, אנילבד, אנילבד. לבד. לבד!!"
הגלגלים חרקו איתה בקצב מונוטוני. בכי, חריקות פסים ומתכת, פעיית כבשה וקולו, הצרוד מרוב שתיקה ארוכה ותלאת שנים. "את לא לבד".
השחר החל לעלות.
מדהים!
תודה!