וברגע אחד קטן,
מצאתי עצמי ללא חמצן.
רגלי מוליכות אותי בדרך לא לי,
הולכת כסומא אחר כאבי.
ממששת כל קיר, כל פינה,
אך כבר לא מזהה מה הפניה.
הפניה לצד האפל של הגן,
או הפניה לצד המיוחד שבגן?
מנסה להיעזר בסובבים,
אך קולי לא נשמע למרחקים.
הסבל, הכאב, הלבד,
תקפו אותי כאשר הייתי בדד.
עיניי אינם נפתחות, אינם רואות,
אך יודעות, מחכות להן הפתעות רבות.
ליבי זועק, ליבי צורח
המתי נשוב כבר להריח?
ריח אמת, ריח חיים
ריח של תקוות האנשים.
המסע מפרך ונראה שהסוף לא מגיע,
אך הינה, רואים אור לפתע.
אור מסנוור, אור הגורם לעיוורון,
האם זה האור שייחלנו לו מימי קדמון?
(אימלה. פתאום תפסתי את עצמי כותבת בחרוזים.
פעם ראשונה שזה קרה, ולא היה לי כח לחשוב על היגיון אמיתיות)