אפילו שנה הכי טובה.
אבל מה, חייבים להרוס?
בנינו יחד כל כך יפה
באמת הצלחנו לעשות משהו.
אז למה זה חייב להתפקשש בסוף
אלוקים
זה מאכזב כל כך
ואני השתדלתי! אני התאמצתי וקניתי לי חברה
אפילו שתיים.
עד שמצאתי את המקום שלי
עם החברות שלי
ומצאתי את מי אני אוהבת -
היא היתה חייבת לעבור אולפנא? 
אני לא כועסת עליה. אני כועסת עלי,
שאני מתחברת רק לאלו שלא מוצאות את עצמן
איפה שאני כן.
ואני כועסת על עצמי
שאני נותנת לעצמי להתחבר ככה בקלות
וכאילו מפקירה את עצמי להישבר.
למה העולם כל כך מאכזב?
ולמה שתי הבנות שאני הכי אוהבת
לא שמחות איפה שהן
ואני כן שמחה איפה שאנחנו.
אפילו אם היינו שלושתנו עוברות לאנשהו,
אבל לא.
אחת עוברת ואחת מדוכאת
ואחת צריכה לאסוף את השברים של כולן.
די עם זה, די
