תרגעי כבר.
אומרים שאת אמיצה, אז תשמחי.
שנינו ושתי אנשות בעולם יודעים את זה לגמרי. והן יבינו ואנחנו נבין.
וזה עושה לי כואב בבטן לראות את התגובות.
יש כאן עוד אנשים שמתמודדים עם דברים כאלה
נמאס לי שהיא לא עונה.
כואב לי
כואב כואב כואב
התיקשורת חצי תיקשורת הזאת הכי קשה מהכל.
עברו שבועיים. הייתם מאמינים?
חצי עמדתי בזה. עשיתי משהו לא בסדר
לא שלחתי כלום, אבל כן שלחתי. זה לא בסדר.
בכללי אני צריכה להפסיק לכתוב את זה.
כגון עכשיו
**
תלך תגדל, ילד יפה
אני אשב בסבלנות ואחכה
אני יודעת, לא ביקשת הגנה
תלך תשמח בעצמך
מתוך העצב לפעמים תבוא שמחה
אני אהיה שם, היא שלי כשהיא שלך
כי לי עולם, והוא גדל לו עם הזמן כמידתך
עייף מלהודיע, שהוא מרגיש בחסרונך
ילדי, יקר. בלילות אני דואגת לשלומך
לא ארצה להתערב או להפריע
תגיד מה יש לי בחיים אם לא אתה
תרים ראשך, ילד גדול
עד שהיצר בכבודו גם הוא ייפול
שקטים המים, גם פסקה הסערה
כי לי לא קל, ילדי שלי
את כל האור שבעולם נתת לי
תלך, תגיע, רק תחזור בחזרה
כי לי עולם, והוא גדל לו עם הזמן כמידתך
עייף מלהודיע, שהוא מרגיש בחסרונך
ילדי, יקר. בלילות אני דואגת לשלומך
לא ארצה להתערב או להפריע,
תגיד מה יש לי בחיים אם לא אתה
**
כמה כאב מתחבא בין שורות אלה.
כמה דאגה.
המשחק בין רצון לקירבה ובין רצון לתת חופש, לתת מנוחה.
אך הציפיה, שיחזור בחזרה היא ציפיית שווא. הרי ילדים גדלים והולכים, לא נשארים בכיס של אימם.
כמה כואב וקשה להיות אמא, פתאום, ביום אחד, הגוזלים עוזבים את הקן, אחרי השקעה של ימים ולילות, דאגה בלי סוף. אבל אמא רוצה בטובת ילדיה, תמיד הם ניצבים ראשונים נגד עיניה, אז היא תשחרר אותם למרות הכאב הגדול והקושי, ותשלח אותם לדרכם, עם בירכת הצלחה אוהבת,
כי היא רוצה בטובתם.
אוי, כמה קשה להיות אמא מבינה ואוהבת.
**
מישהו מצא את כפתור הכיבוי של הלב?
אני לא יכולה לכבות את המוח כי אני צריכה ללמוד למתמטיקה. אבל כדי שאוכל להתחיל ללמוד אצטרך לכבות את הלב. הלוואי שהיה כפתור כזה.
הלוואי שמישהו מצב אותו כבר.
אומרים שאת אמיצה, אז תשמחי.
שנינו ושתי אנשות בעולם יודעים את זה לגמרי. והן יבינו ואנחנו נבין.
וזה עושה לי כואב בבטן לראות את התגובות.
יש כאן עוד אנשים שמתמודדים עם דברים כאלה
נמאס לי שהיא לא עונה.
כואב לי
כואב כואב כואב
התיקשורת חצי תיקשורת הזאת הכי קשה מהכל.
עברו שבועיים. הייתם מאמינים?
חצי עמדתי בזה. עשיתי משהו לא בסדר
לא שלחתי כלום, אבל כן שלחתי. זה לא בסדר.
בכללי אני צריכה להפסיק לכתוב את זה.
כגון עכשיו
**
תלך תגדל, ילד יפה
אני אשב בסבלנות ואחכה
אני יודעת, לא ביקשת הגנה
תלך תשמח בעצמך
מתוך העצב לפעמים תבוא שמחה
אני אהיה שם, היא שלי כשהיא שלך
כי לי עולם, והוא גדל לו עם הזמן כמידתך
עייף מלהודיע, שהוא מרגיש בחסרונך
ילדי, יקר. בלילות אני דואגת לשלומך
לא ארצה להתערב או להפריע
תגיד מה יש לי בחיים אם לא אתה
תרים ראשך, ילד גדול
עד שהיצר בכבודו גם הוא ייפול
שקטים המים, גם פסקה הסערה
כי לי לא קל, ילדי שלי
את כל האור שבעולם נתת לי
תלך, תגיע, רק תחזור בחזרה
כי לי עולם, והוא גדל לו עם הזמן כמידתך
עייף מלהודיע, שהוא מרגיש בחסרונך
ילדי, יקר. בלילות אני דואגת לשלומך
לא ארצה להתערב או להפריע,
תגיד מה יש לי בחיים אם לא אתה
**
כמה כאב מתחבא בין שורות אלה.
כמה דאגה.
המשחק בין רצון לקירבה ובין רצון לתת חופש, לתת מנוחה.
אך הציפיה, שיחזור בחזרה היא ציפיית שווא. הרי ילדים גדלים והולכים, לא נשארים בכיס של אימם.
כמה כואב וקשה להיות אמא, פתאום, ביום אחד, הגוזלים עוזבים את הקן, אחרי השקעה של ימים ולילות, דאגה בלי סוף. אבל אמא רוצה בטובת ילדיה, תמיד הם ניצבים ראשונים נגד עיניה, אז היא תשחרר אותם למרות הכאב הגדול והקושי, ותשלח אותם לדרכם, עם בירכת הצלחה אוהבת,
כי היא רוצה בטובתם.
אוי, כמה קשה להיות אמא מבינה ואוהבת.
**
מישהו מצא את כפתור הכיבוי של הלב?
אני לא יכולה לכבות את המוח כי אני צריכה ללמוד למתמטיקה. אבל כדי שאוכל להתחיל ללמוד אצטרך לכבות את הלב. הלוואי שהיה כפתור כזה.
הלוואי שמישהו מצב אותו כבר.
