אורי נושם ונושף ונושם ונושף עד שנגמר האנשים מסביב שצריכים לראות שהוא עושה את זה ואז הוא רק מניח את הידיים הקטנות שלו על הברכיים, מנער את הקצת אדמה שנשארה עליהן מהפגישה האחרונה שלו עם הקרקע -
אה, כן. הוא נפל בעצם.
זה סתם היה עוד משחק כדורגל מטופש שיורם החליט עליו. יורם זה שם של ילדים גבוהים ורזים ולא חביבים, ואורי יודע שבכל משחק כזה תמצא דרך להביס אותו, כן דווקא אותו.
אולי יורמ'ים לא אוהבים אורי'ים, מה שבטוח זה שאף אורי לא אוהב דחיפות בגב ונפילה כואבת על מגרש מחוספס ומכנסיים שנקרעות ומבטים וללכת הביתה עוד לפני שהספיקו לעשות איזה גול אחד.
אבא ואימא אולי גם לא אוהבים את זה, עובדה שהם עיקמו פרצוף ואמרו משהו בשקט. אורי יודע שקוראים לזה גם התלחששו ושזאת רק מילה יותר מסתורית לומר שהם לא רוצים שהוא ישמע.
הם לא מבינים שגם ככה הפרצוף שלהם מגלה לו הכל, כמו שכשאבא כועס הוא לא צריך לשמוע אותו צועק בשביל לדעת את זה. פשוט הזרם במקלחת נהיה יותר שורף וגם התנועות קשיחות כאלו, ממהרות לסיים כבר.
אורי שונא מקלחות רותחות ובלי ברווזים באמבטיה ושנשאר לו קצת סבון על השיער כי אבא לא שם לב כי הוא קצת עסוק במשהו אחר, אולי קוראים לזה גם חושב.
וכשאימא עצובה או מבואסת היא מכסה לאורי את השמיכה בלי לסדר מתחת לרגליים ואז הן בחוץ וקר להן כל הלילה. והסיפור של לפני השינה נהיה עצוב וכל המכוניות בו מחליקות בגשם וכבישים רטובים ואנשים שנאבדו, ואין לאימא אפילו כוח למצוא סיום שמח אחר לסיפורים האלו. היא תמיד מבטיחה שבפעם הבאה יהיה משהו טוב אבל אז היא עייפה ושוכחת.
אורי לא מנדנד לה אף פעם, אם הוא רוצה שיהיה משהו בסיפור הוא יכול לספר לעצמו, אבל הוא רוצה את הסיפורים של אימא, והם איך שהיא מספרת אותם.
לפעמים הוא רוצה לספר לאימא סוף אחר.
לא לעצמו, לה - שגם היא תדע שאולי בסוף מוצאים את כל הילדים שאיבדו את הבית, שאולי לכל האנשים העצובים יש בסוף חברים, שאולי יכול להיות שגם מי שעשה לה כואב היום יתחרט מחר ויגיד לה סליחה והכל יהיה טוב ואז, גם לה יהיו סיפורים יפים.
