היה זה בוקר אביבי
השמש הפציעה אט אט במרום
שולחת קרני שמש חמימות
המאירות את סביבתם
ורק אני לבדי
עוד נותרתי חשוך
השמש חשה כנראה כי במצבי
כי פתע חשתי את קרניה מתמקדות בי
משל לקחה אותי כפרויקט חונכות אישית
להעיר אף את חדרי ליבי האטומים.
אך אני עמדתי בשלי בעקשנות
נושא זיכרונות מזמן אחר
רחוקים מידי
כואבים מידי
חשוכים מידי
נזכרתי במבט עיניה
בשמש שצחקה לה
עת הייתה מתעוררת בבוקר
נמשיה זורחים בעונג
וכל כולה מלאת עליצות ילדותית
כילד המגלה לראשונה את העולם.
ואהבתי אותה
אלוהים עדי כמה אהבתי אותה
אך כדרכם של אוהבים
לכל התחלה יש סוף
או שמא לכל סוף יש התחלה...
ואף אהבתנו באה אל קיצה
נושאת בקרבה טעם דק
של זיכרונות.
הרגשת פיספוס של מוצתה,
שלהבת חרישית שלא כבתה.
כמה הופתעתי שקיבלתי ממנה
שוב הודעה
מממ נתנאל?!
מה אתה אומר שאולי נחזור
אתה חושב שעוד יש לנו סיכוי...?!
מרוב הלם לרגע לא ידעתי איך להגיב
אך כעבור מספר דקות התגבשה במוחי החלטה.
אני מצטער מירי אבל...
כאן עצרתי
המילים שעלו בקלות במחשבתי
סירבו לעבור את מחסום המחשבה
ולצאת מהכוח אל הפועל.
תמיד הייתי איש מחשבות
דיבורים פחות היו הצד החזק שלי
אנשים מסביבי לא הבינו
את פשר שתיקותי הארוכות
ולא ירדו לשורש סוף דעתי
אחרי רגע מחשבה כתבתי
"יש דברים שנועדו להישאר
עם טעם של עוד
אחד מהם זה הקשר שלנו..."
- לקראת נישואין וזוגיות