בס"ד
יש לי חמישה ילדים - הגדולה בת 7. כולם נמצאים יחד בשעות הצהריים ו"צריך למצוא" מה לעשות.
מחשב - מונח על השולחן בסלון, זה מקום העבודה שלי בשעות הבוקר והערב.
הם מודעים לכך שהמחשב זה לעבודה של אמא, וזהו. לא נוגעים, לא מתקרבים.
בגילאים כאלה קטנים (והאמת, גם בגדולים יותר)
בשביל מה צריך מחשב???
הם אפילו לא מבקשים, כי מעולם זאת פשוט לא היתה אפשרות.
יש משחקים - קאפלות, קוביות, קשקשים, קליקסים.
יש חצר. יש בימבות. יש גינה.
יש המון דפים, צבעים, טושים, פלסטלינה.
יש שפע שיעורי בית.
יש כדור.
יש ספרים ושעה של סיפור עם אמא.
אם זה יום חמישי - אם הילדים מתאימים לכך כמו שאת מכירה אותם - אפשר לשתף בהכנות לשבת.
ויש, כמובן - מריבות, צעקות, אמא לקחו לי, אמא תתני לי. אבל זה חלק מהכיף, לא? =)
אולי זה נשמע מתנשא, וסליחה מראש - אבל את האמת, אם אני צריכה שישמרו לי על הילדים ואחד הילדים שלי נמצא בבית אצל חבר בו בוהים במחשב - אני מעדיפה לא לשלוח אותו לשם. עוד לפני העניין הרוחני, פשוט מנוון את השכל. (לפני שבוע באתי לאסוף את הבן שלי מחבר וראיתי את כל המשפחה יושבת בשעת צהריים מול סרט טבע. בעיניים עגולות ופה פתוח. האמת, ריחמתי עליהם.)
אגב, לימדתי את הילדים שלי להגיד בצורה ברורה: אני מעדיף לשחק. גם דיברנו בבית על הסכנות הפיזיות והרוחניות כשיושבים מול מסך. זה תמיד עוזר? לא. אבל אני יודעת שזה נמצא אצלם במחשבה ומחשב זה לא ברירה ובטח שלא ברירה ראשונה, גם מחוץ לבית.
ובקיצור, נשמה. זה בידיים שלך.
שינוי תודעתי בבית.
מחשב זה מחוץ להישג ידם של הילדים.
לפקוח עיניים, יש המון מה לעשות.
נכון, זה מצריך כוח.
אבל תחשבי על זה שבעוד כמה שנים הם בע"ה יהיו גדולים, יהיה להם את החברים והעיסוקים שלהם. אילו זיכרונות ילדות יישארו להם מאמא? סרטים במחשב?
זה מה שנותן לי כוח כשאני נשפכת מעייפות ובכל זאת בוחרת למלא את הזמן בכל דבר ובלבד שלא במסכים.
בהצלחה אחותי.
(ותתפללי על כך, כמובן).
