חמש שעות וחמישים דקות. ערב בהמשכים. מה שלומכם?
והיום, נסקור את הנושא שנקרא מנהיגות. נפתח בדיווחים מהשטח.
אתמול נערך באבן שמואל יום מנהיגות לבוגרות כיתה י"א לקראת הפיכתן לשמיניסטיות.
ריעות מצאה את היום הזה מיותר לחלוטין.
אז מה אפשר לומר על מנהיגות? טוב, זה ללא ספק נחשק. אבל האם באמת אפשר להשיג את זה?
הרב חגי לונדין אמר שצריך להנהיג את עצמי. הרב שלמה חיזק את זה. קודם כל, איך *אני* נראית, ומה *אני* עושה. מה אתם חושבים?
ולפינת הסיפור.
היה היה ילד בשם תומר. היה לו אח תאום בשם גיא. הוא למד בכיתה י"ב. אח שלו גיא מזמן ברח מהבית, ואבא שלו נטש לאמריקה. אימא שלו ניקתה חדרי מדרגות והוא לימד ילדים קטנים חשבון ואנגלית.
יום אחד הוא התאהב בילדה מהכיתה שלו בשם מאיה. מאיה מנגנת כרונית בגיטרה, ויוצאת בשאלה.
אבל אהבה זה לא הנושא, אז נניח למאיה. (כתבתי על מאיה סיפור קצר. מי שרוצה מוזמן לבקש).
בכל מקרה, תומר הנהיג את הכיתה שלו. הוא ארגן וטרח ועשה, וכולם הכירו אותו.
אבל המנהל אמר שהוא עצום בזכות זה שהחיים שלו בזבל.
לא נפרש מה הוא רצה, כי הוא בעצם קשקש שטויות, ונסכם בזה שתומר הוא מנהיג, זה התפקיד שלו.
ולפינת האופנה.
תהילה התאפרה באיפור של ילדות, ועכשיו הלחיים שלה סגולות. היא מפלצת בהכרח? @שירתי
ידעתם שמכינים שבקייה במכונת פסטה?
חמש שעות וארבעים וחמש דקות.
נגמר לי הכוח מהר מדי, אבל יש לי חיים יפים וטובים ויום אחד תהיה לי תינוקת.
למה אני מרגישה ננטשת.
חמש שעות ועשרים דקות.
המחמאות זה מה שמזין אותי. אני רוצה להפסיק.
חמש שעות.
אני ****
ארבע שעות ושלושים וחמש דקות.
למה אני סומכת עליו כל פעם? שיילך לעזאזל.
אני הבטחתי לעצמי חיים טובים. ואני יכולה. אני פשוט צריכה יותר נוכחות של אנשים בחיים שלי, נדמה לי שאני חיה בסרט, תרתי משמע.
ארבע שעות ועשר דקות.
כואב לי הראש ואני עייפה. אני רוצה את הווצאפ שלי. אני מתגעגעת ללדבר עם אנשים.
שעתיים וחמישים דקות.
אני צריכה להתאבד. מהר, לפני שהעולם יתפוצץ.
ואני לא עושה את זה, לא, כי אין בי מספיק אומץ.
כמו כן, החוסר תגובתיות לדברים פה לפעמים מזעזעת אותי.
שלושים ושבע דקות.
ערב דפוק .
שלושים ושתיים דקות.
אני הבאתי את זה על עצמי. ועכשיו, לתקן. להחליף לפיג'מה, לשתות ולאכול, לכתוב קצת. עשרים ושבע דקות.
לבשתי פיג'מה. שתיתי. הבנתי שאין לי כוח לכתוב ושאני לא רעבה.
בונוס, אני היחידה שהצליחה להרדים את צופיה. למה אין להם יותר כוח להשקיע בילדים שלהם.
שלוש עשרה דקות.
ים.
ובכלל, הרבה אחרי:
אני חושבת שאלהים לא רוצה שאהיה כאן. הוא נוכח מאוד בסיפור של מאיה, מציץ מכל שולחן, ולא הצגתי אותו שם באור חיובי. פשוט, הצגתי אותו עמו שאני רואה אותו. נוכח.
ועכשיו הכל נתקע וריק ואין אנשים שאני אוהבת ולמה כולם נעלמו.
אני לא יכולה להגיד שהכל בשבילי, אבל אולי זה סימן.
אולי די ריעות, תרפי. גדלת כאן, כן, הדברים הכי גדולים בחיים שלך קרו כאן, החברה הכי טובה שלך- מכאן, כל הזכרונות הכי כואבים.
אבל אולי זו הסיבה שהגיע הזמן לשחרר. לעזוב. להיגמל.
מילה מפחידה.
אני פשוט נורא מפחדת שאשאר לבד.
אני לא טובה עם בני אדם. קשה לי. אני משתדלת נורא, אבלקשה לי.
אני צריכה עזרה.
הייתי מצטטת את שירה גאולה אבל זה ארוך. אז מי שיש לו את הספר: עמ' 186, 302 והאחד לפני אחרון. יש שם קטעים מדהימים.
והיום, נסקור את הנושא שנקרא מנהיגות. נפתח בדיווחים מהשטח.
אתמול נערך באבן שמואל יום מנהיגות לבוגרות כיתה י"א לקראת הפיכתן לשמיניסטיות.
ריעות מצאה את היום הזה מיותר לחלוטין.
אז מה אפשר לומר על מנהיגות? טוב, זה ללא ספק נחשק. אבל האם באמת אפשר להשיג את זה?
הרב חגי לונדין אמר שצריך להנהיג את עצמי. הרב שלמה חיזק את זה. קודם כל, איך *אני* נראית, ומה *אני* עושה. מה אתם חושבים?
ולפינת הסיפור.
היה היה ילד בשם תומר. היה לו אח תאום בשם גיא. הוא למד בכיתה י"ב. אח שלו גיא מזמן ברח מהבית, ואבא שלו נטש לאמריקה. אימא שלו ניקתה חדרי מדרגות והוא לימד ילדים קטנים חשבון ואנגלית.
יום אחד הוא התאהב בילדה מהכיתה שלו בשם מאיה. מאיה מנגנת כרונית בגיטרה, ויוצאת בשאלה.
אבל אהבה זה לא הנושא, אז נניח למאיה. (כתבתי על מאיה סיפור קצר. מי שרוצה מוזמן לבקש).
בכל מקרה, תומר הנהיג את הכיתה שלו. הוא ארגן וטרח ועשה, וכולם הכירו אותו.
אבל המנהל אמר שהוא עצום בזכות זה שהחיים שלו בזבל.
לא נפרש מה הוא רצה, כי הוא בעצם קשקש שטויות, ונסכם בזה שתומר הוא מנהיג, זה התפקיד שלו.
ולפינת האופנה.
תהילה התאפרה באיפור של ילדות, ועכשיו הלחיים שלה סגולות. היא מפלצת בהכרח? @שירתי
ידעתם שמכינים שבקייה במכונת פסטה?
חמש שעות וארבעים וחמש דקות.
נגמר לי הכוח מהר מדי, אבל יש לי חיים יפים וטובים ויום אחד תהיה לי תינוקת.
למה אני מרגישה ננטשת.
חמש שעות ועשרים דקות.
המחמאות זה מה שמזין אותי. אני רוצה להפסיק.
חמש שעות.
אני ****
ארבע שעות ושלושים וחמש דקות.
למה אני סומכת עליו כל פעם? שיילך לעזאזל.
אני הבטחתי לעצמי חיים טובים. ואני יכולה. אני פשוט צריכה יותר נוכחות של אנשים בחיים שלי, נדמה לי שאני חיה בסרט, תרתי משמע.
ארבע שעות ועשר דקות.
כואב לי הראש ואני עייפה. אני רוצה את הווצאפ שלי. אני מתגעגעת ללדבר עם אנשים.
שעתיים וחמישים דקות.
אני צריכה להתאבד. מהר, לפני שהעולם יתפוצץ.
ואני לא עושה את זה, לא, כי אין בי מספיק אומץ.
כמו כן, החוסר תגובתיות לדברים פה לפעמים מזעזעת אותי.
שלושים ושבע דקות.
ערב דפוק .
שלושים ושתיים דקות.
אני הבאתי את זה על עצמי. ועכשיו, לתקן. להחליף לפיג'מה, לשתות ולאכול, לכתוב קצת. עשרים ושבע דקות.
לבשתי פיג'מה. שתיתי. הבנתי שאין לי כוח לכתוב ושאני לא רעבה.
בונוס, אני היחידה שהצליחה להרדים את צופיה. למה אין להם יותר כוח להשקיע בילדים שלהם.
שלוש עשרה דקות.
ים.
ובכלל, הרבה אחרי:
אני חושבת שאלהים לא רוצה שאהיה כאן. הוא נוכח מאוד בסיפור של מאיה, מציץ מכל שולחן, ולא הצגתי אותו שם באור חיובי. פשוט, הצגתי אותו עמו שאני רואה אותו. נוכח.
ועכשיו הכל נתקע וריק ואין אנשים שאני אוהבת ולמה כולם נעלמו.
אני לא יכולה להגיד שהכל בשבילי, אבל אולי זה סימן.
אולי די ריעות, תרפי. גדלת כאן, כן, הדברים הכי גדולים בחיים שלך קרו כאן, החברה הכי טובה שלך- מכאן, כל הזכרונות הכי כואבים.
אבל אולי זו הסיבה שהגיע הזמן לשחרר. לעזוב. להיגמל.
מילה מפחידה.
אני פשוט נורא מפחדת שאשאר לבד.
אני לא טובה עם בני אדם. קשה לי. אני משתדלת נורא, אבלקשה לי.
אני צריכה עזרה.
הייתי מצטטת את שירה גאולה אבל זה ארוך. אז מי שיש לו את הספר: עמ' 186, 302 והאחד לפני אחרון. יש שם קטעים מדהימים.
חחח