מספר הרב ריסקין:
"אני בוגר "ישיבה יוניברסיטי", הישיבה שהגאון הרב יוסף-דוב סולובייצי'ק זצ"ל עמד בראשה.
בשלהי תשכ"ד פנו אלי מטעם הנהלת "ישיבה יוניברסיטי", והציעו לי הצעה: במערב מנהטן ("ווסט סייד") יש שכונה חדשה שנקראת לינקולן סנטר ולאחרונה פועל בה מרכז תרבותי יהודי. הקהילה המקומית מורכבת מיהודים מודרניים מאוד, אבל יש סיכוי טוב להשפיע עליהם ולקרבם לדרך התורה והמצוות. ההצעה הייתה שאני אתקבל לכהן כרב הקהילה, ואפעל לקירוב בני הקהילה לדרך התורה והמצוות.
בתחילה חששתי מאוד מפני ההצעה . . כשסיפרתי על חששותיי להנהלת "ישיבה יוניברסיטי", הם אמרו לי: "אנחנו מודעים היטב למצב הרוחני בקהילה. דווקא בגלל זה פנינו אליך, כי אנחנו מאמינים שיש לך את הכוחות והיכולת לפעול בדרכי נועם ולהשפיע על בני הקהילה.
...הייתי אז אברך צעיר, בסך הכל בן 24 ועדיין לא הייתי שלם עם האחריות הכבדה הכרוכה בדבר. מה עשיתי? - הלכתי אל הרבי מליובאויטש. נכנסתי ל"יחידות" והרבי אמר לי אז שתי הוראות ששימשו לי מאז קווים מנחים בעבודתי הציבורית:
א( בכל שאלה הלכתית- עליך להתייעץ עם רבך, הרב יוסף-דוב סולוביצ'יק.
ב( דע לך שבכל מאבק ישנם אנשים שתפקידם הוא להתלבש כמו האוייב, ואז הידידים הכי טובים שלהם יחשבו עליהם שהם בוגדים, אבל יש להם ברכה עצומה וסייעתא דשמיא, שיצליחו במעשיהם.
...בתקופה הבאה הייתי מתייעץ עם הרבי על כל דבר. הייתי נכנס אל הרבי ל"יחידות" לעיתים קרובות, והמזכירים גרונר, קליין וקרינסקי שבמשך הזמן הכירו אותי היטב כבר למדו לדעת שדלתו של הרבי פתוחה לפניי.
פעילותי ב"לינקולן סנטר" המשיכה להתנהל בהתאם להנחיותיו של הרבי. ב"ה זכינו אז לקרב לדרך התורה והמצוות הרבה יהודים אינטליגנטים, בהם אנשי תיאטרון ומוזיקאים. במרכז התרבותי שלנו הייתה גם קבוצה גדולה של נשים שהתקרבו מאוד ליהדות. הן באו אלינו ולמדו ברצינות תורה.
בשנת תשל"ו, בליל שמיני-עצרת, פתאום ביקשו הנשים שארשה להן לארגן למחרת 'מניין' נפרד של נשים ל"הקפות" עם ספר-תורה. הייתי בדילמה: מצד אחד, הרגשתי שיש להן כוונה טובה מאוד שנובעת רק מיחס של הערכה וחיבה לתורה ולמצוות. מצד שני, לא ידעתי האם עלי להתיר להן צעד כזה. ידעתי שיש חוגים אורטודוקסים בארה"ב שנוהגים כך, אבל לא ידעתי האם הדבר ראוי והולם. הבעיה הייתה שגם לא היה לי את מי לשאול בשעה כזאת. אני זוכר שמרוב התלבטות לא הצלחתי להירדם כל אותו לילה. בסופו-של-דבר החלטתי בבוקר להרשות להן לעשות זאת. סידרנו בבית-הכנסת חדר נפרד וסגור שבו הנשים ערכו לעצמן 'הקפות' עם ספר-תורה.
מיד אחרי החג הלכתי אל הרב סולובייצ'יק וסיפרתי לו על מה שהיה. הוא אמר לי שמבחינה הלכתית זה בסדר גמור. אבל בשכונה שלנו היה אז רב אחד שכיהן כרבו של בית-כנסת של "יאנג יזרעאל". כשהוא שמע שהתרתי לנשים לערוך לעצמן 'הקפות', הוא כעס עלי מאוד ולא נחה דעתו עד שהכריז שבית-הכנסת שלנו הוא "לא אורטודוקסי"!
הרב סולובייצ'יק נחלץ להגנתי והגיע להרצות בבית-הכנסת שלנו. ההרצאה לא הייתה על הנושא הזה, אך עצם הופעתו בבית-הכנסת באה להביע תמיכה ועידוד. לאחר ההרצאה אמר לי הרב סולובייצ'יק: "אני רוצה לראות עכשיו מי ימשיך להגיד שבית-הכנסת שלך הוא לא אורטודוקסי...".
אבל עדיין לא נחה דעתי. לא הייתי בטוח שעשיתי דבר נכון, ולכן הלכתי להתייעץ עם הרבי מליובאוויטש וגם עם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. ה'יחידות' התקיימה, כאמור, ימים אחדים לאחר שמחת תורה תשל"ו והיא זכורה היטב בזכרוני.
ב'יחידות' ההיא שהיתי בחדרו של הרבי משך שעה וחמישים דקות. כל ה'יחידות' עסקה בנושא מעמדן של הנשים ביהדות. הרבי אמר לי אז שבתקופתנו זה עניין חשוב מאוד לתת לנשים את המקום והיחס המגיע להן ביהדות, ולאפשר להן ככל האפשר להשתתף בענייני תורה ומצוות, כדי לקרב אותן לענייני יהדות. בהקשר זה הרבי הזכיר את הנושא של לימוד התורה על-ידי נשים ואמר שלמרות שבתקופות שעברו לא הרשו לנשים ללמוד תורה, ובחוגים מסויימים זוהי הגישה כיום, הרי שגישתה של חב"ד היא שהנשים לומדות אפילו תורה שבעל-פה. הרבי גם אמר לי שאחת הסיבות לכך שהוא עורר בשנה שלפני כן, תשל"ה, שכל בת מגיל שלוש תדליק נרות שבת-קודש, הייתה כדי לתת לבנות את תחושת השייכות שלהן לענייני תורה ומצוות ואת מעמדן החשוב ביהדות.
ואז, בתוך הדברים העליתי את מה שעשינו בשמחת-תורה. תחילה הוזכרו דברי הגמרא במסכת מגילה דף כג, ב: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור". בהקשר זה הועלו דברי הרמ"א בשולחן-ערוך שמביא את ההלכה שנשים רשאיות לקרוא בתורה, ומסיים "אבל במדינותינו לא נהגו כן". כמו כן הוזכר המנהג המובא בהלכה שנשים אינן מסתכלות על ספר-תורה כשאינן טהורות והרבי ציין את העניין שאכן פעם נשים נהגו שלא להיכנס לבית-הכנסת ושלא להביט על ספר-תורה כשאינן טהורות, אבל בזמננו נשים כן נוהגות ללכת אז לבית-הכנסת ולהסתכל על ספר-תורה.
בהמשך השיחה סיפרתי לרבי שכבר קיבלתי ממורי ורבי הגאון רבי יוסף-דוב סולובייצ'יק גושפנקא והיתר הלכתי לעשות זאת, אבל אני עדיין מהסס האם ראוי שאעשה זאת בעתיד. הדגשתי בפני הרבי שאין לי כל בעיה לבטל זאת מכאן ולהבא, כי מעמדי בקהילה כבר היה באותה שעה חזק ומבוסס, ואם אודיע להן שמכאן ולהבא לא ייערכו 'הקפות' נפרדות לנשים – כך יקום וכך יהיה. אלא שאז אנחנו עלולים להפסיד את כל אותה קבוצה גדולה של נשים, שעלולות להיפגע ולעבור ל'טמפל' של קונסרבטיבים. כאמור, הרבי היה מאוד מעורה בענייני הקהילה שלי, ולא היה זקוק להסברים ארוכים כדי להבין מה עומד על הפרק.
ואז אמר הרבי את המלים הבאות - ולמרות שחלפו מאז כשלושים שנה אני זוכר היטב את לשונו הקדוש שנותר חרות בנשמתי עד עצם היום הזה (היינו מדברים באידיש): "ניט נאר מעגט איר דאס טאן, נאר איר מוזט דאס טאן!" [=לא רק שאתם רשאים לעשות זאת, אלא שאתם חייבים לעשות זאת!]. כל-כך התפעלתי מעוצמת ההחלטיות של הרבי, עד שרשמתי לעצמי לזיכרון מיד אחרי ה'יחידות' את דבריו אלה של הרבי.
אלא שכאן קרה דבר מעניין, שלמיטב ידיעתי אין לו תקדים. לאחר אותה "יחידות" קיבלתי מכתב ארוך מהרבי (ראה בהמשך) שבו הוא כותב במפורש שהוא חוזר בו מההיתר שנתן לי, והרבי אף הוסיף בסיום המכתב: "למותר לומר שאין לי שום התנגדות לכך שתצטט אותי בקשר למכתב זה, כלומר, שזוהי חרטה על העמדה הקודמת, משום שהדבר העיקרי הוא שהמנהג בפועל יהיה בהתאמה מדוייקת אל ההלכה".
הענין כל כך נגע לרבי עד שלא היה 'רגוע' ולא הסתפק בעצם שליחת המכתב אלי, אלא גם ביקש ממני באותו מכתב: "על מנת שתנוח דעתי ושאדע שלא ינבע שום דבר בלתי רצוי במעשה בפועל מן הדעה שהבעתי מבלי לחקור את כל ההיבטים של הנושא הנידון, הייתי מעריך זאת אם אקבל ממך אישור על קבלת מכתב זה, אם באמצעות הטלפון או בכתב".
כמה חודשים אחרי כן ביקרתי שוב אצל הרבי, והייתי אצלו ב'יחידות' עוד כמה וכמה פעמים אחרי כן. בכל השיחות שהיו לי עם הרבי לאחר מכן, לא הועלה הנושא הזה בכלל. לדידי, העניין הזה נותר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. ייתכן שמטרת הרבי הייתה להדגיש שההיתר מוגבל לבית-הכנסת שלי ולמצב המסויים ההוא, וכי אין לפרסם ולהפיץ זאת במקומות אחרים ובמצבים אחרים". ע"כ הציטוט מהעיתון הנ"ל.
ג. אגרת הקודש של הרבי להרב ריסקין (בתרגום מאנגלית) כפי שנתפרסמה בעיתון כפ"ח (גיליון 1111).
י"ג כסלו, תשל"ו
ברוקלין, ני.י.
הרב ...
ניו יורק, נ.י.
שלום וברכה:
בהמשך לשיחתנו, כאשר היה לי העונג של פגישתנו האחרונה, עלה בדעתי לאחר מכן שיש צורך בתיקון, ומאחר שיש לזה השלכות מעשיות בהלכה, הנני שולח מכתב זה בדחיפות.
אני מתייחס לנושא שבו אנחנו דנו בנוגע לשמחת-תורה ולהקפות ולהשתתפותן של נשים בזה.
לאחר שהבעתי את דעתי בנידון, גיליתי עתה שלא שמתי לב להיבט אחר של הבעיה, אשר על-אף שהוא לא קשור במיוחד לשמחת-תורה ולהקפות, אף-על-פי-כן הוא קשור ישירות לשאלה מה צריך להיות המנהג בפועל בנידון זה. אני מתכוין להלכה המובאת בשולחן-ערוך, אורח חיים סי' פ"ח, ומתייחסת לנשים בנסיבות מסוימות בנוגע לביקור בבית-הכנסת ולספר-תורה, וכו'. אתה תגלה שם, ובאריכות גדולה יותר במקורות המצוינים שם ובאחרונים, עד כמה הפוסקים נאבקו בבעיה של השתתפות נשים תחת נסיבות כאלה. וכפי שאדמו"ר הזקן קובע בשולחן-ערוך שלו (שולחן-ערוך 'הרב') שם, בנוגע לסיבת ההתחשבות המיוחדת בנשים שהן במצבים מסויימים, וזה לשונו: "כי יהיה להן לעיצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו חוץ". ויש לציין שהשאלה שם עוסקת בכניסה לבית-הכנסת, ואפילו אז, לא מספיק סתם 'עיצבון' אלא רק 'עיצבון גדול'.
ממה שנאמר למעלה נובע שבעניינים כאלה, ובייחוד ביחס לספר-תורה, אין לנו שום כוח או סמכות להנהיג חידושים, כפי שגם ברור מתוך הדיון הארוך שם ומההבחנה בין מה שנעשה בבית למה שנעשה בבית-הכנסת, וכיוצא בזה.
ומכאן, שהמסקנה למעשה חייבת להיות, שלא להוסיף מאומה על המנהג הקבוע, ובוודאי שאין לתת שום היתר לעריכת הקפות עם ספר-תורה [הכונה לכיבוד הנשים עצמן בהקפה עם ספר-תורה. המלביה"ד].
בכוונה נמענתי מלהשתמש במלה "הגבלות", משום שכידוע, כל עניין בתורה - שנקראת "תורת-חסד" - אשר עשוי להיראות כ"הגבלה", הוא בכלל לא כזה, אלא להיפך זה לטובתם המרבית של אלה שהדבר נוגע להם. בוודאי אין צורך להרחיב עבורך על זה!
על מנת שתנוח דעתי שאדע שלא ינבע שום דבר בלתי ראוי במעשה בפועל מן הדעה שהבעתי מבלי לחקור את כל ההיבטים של הנושא הנידון, הייתי מעריך זאת אם אקבל ממך אישור על קבלת מכתב זה, אם באמצעות הטלפון או בכתב.
הייתי רוצה להוסיף נקודה נוספת בנוגע לעניין זה, עד כמה חייבים להיזהר בקשר למנהגי ישראל, בין אם הם "נוטים להקל" ובין אם הם "נוטים להחמיר" ('קולא' או 'חומרא'). מאז שיחתנו הציק לי הדבר: איך יתכן שאיננו מוצאים בכתביהם של גדולי ישראל את הרעיונות שבהם אנחנו דנים, בתור אמצעי לערב יהודים ביתר התמסרות ואהבה לתורה?! נכון אמנם שאנחנו מוצאים משהו בסגנון זה בהנהגת בתי-ספר לבנות בדורות האחרונים, בגלל שחושך הגלות כל-כך התגבר. אבל לדבר זה יש כבר תקדים בדורות קודמים בלימוד לילדות באופן אישי, או בקבוצות קטנות, אם כי כמובן לא בהיקף של ימינו.
כמו כן, לגבי המנהג של הדלקת נרות על-ידי ילדות עוד לפני הנישואין, דבר שלאחרונה נהיה נפוץ, מנהג זה היה קיים בהרבה קהילות בעלות רקעים שונים.
אולם, בעניין של שמחת-תורה והקפות, בשום מקום לא היה שום תקדים להשתתפותן בפועל של נשים, אף-על-פי שדווקא בקשר לשמחת-תורה נעשו הקלות מסוימות, כפי שמובא באחרונים לסימן תרס"ט. אבל עתה אני מבין שהסיבה לכך פשוטה, והיא, זו שצוטטה למעלה, אלא שמאחר שהיא לא מובאת בקשר להלכות שמחת-תורה, עלולים בקלות לא לשים לב אליה. זהו מצב שבו ניתן באמת ליישם את אמירת חז"ל: "כשם שמקבלים שכר על הדרישה, כן מקבלים שכר על הפרישה".
למותר לומר שאין לי שום התנגדות לכך שתצטט אותי בקשר למכתב זה, כלומר, שזוהי חרטה על העמדה הקודמת, משום שהדבר העיקרי הוא שהמנהג בפועל יהיה בהתאמה מדוייקת אל ההלכה.
בכבוד ובברכה,
(חי"ק)
