וסיפור יבוא בהמשך אי"ה אולי

 

סתם שאלה אבל, למה השרשור הזה? ולמה לא משנה אם אמיתי או לא וכו'?

מהפלאפון
אז בהזדמנות ממש
טוב?

ולקחתי את אחותי ליום כיף והתפללנו בכותל והלכנו למוזיאון מגדל דוד ואז לסינמה וראינו סרט על ג'סי אוונס ואז אכלנו המבורגר וגם אכלנו גלידה של מוסלין בשוק. והיה לי נורא כיף ונורא מוטיבציה לעשות ספורט.

ולא.תייגת אותי

הנה קחי ;) @cookie_monster

המ.

אפשר גם סיפור עצוב?

תודה

אז היום ישבתי לתומי היכנשהו בבית, ודי שמרתי על אחי הקטן והמתוק.

ואז דפיקות בדלת.

פתחתי אותה, והיתה שם בת דודתי היקרה שגרה ברחוב למטה - אני אפילו לא זוכרת למה היא באה!

וכך התגלגלה לה השיחה והיא דיברה ואני הנהנתי והסתכלתי מדי פעם על השעון ועל אחי הקטן שהוא לא בורח להפריע לאבא שלי לעבוד,

והשיחה התגלגלה והתגלגלה במשך יותר מדי זמן והייתי חסרת אונים במלוא מובן המילה.

ואיכשהו היא הגיעה לפסיכמוטרי ו"איזה משחקים מוזרים יש שם באתר", והיא סחבה אותי למעלה למחשב והראתה לי משחק משחק. אחרי שלושה אמרתי לעצמי: "בסדר, הבנתי את העיקרון, בואי נמשיך בחיינו כאילו הכל בסדר", אבל לא! היא היתה צריכה להראות לי את כל המשחקים ולתרגל אותם ואחרי כל אחד להגיד "את מבינה? אני מרגישה ממש בגן". אפילו באותו נוסח.

ואז קיבלתי החלטה בליבי להמשיך בחיי כאילו היא לא שם, ורק להנהן מדי פעם.

אז הלכתי עם אח שלי לשירותים, ותוך כדי היא סיפרה לי על חייה.

וסידרתי את השולחן והיא סיפרה.

וחיפשתי אוטובוס למחר והיא סיפרה.

אני לא זוכרת איך זה נגמר, רק שבאיזשהו שלב כנראה נמאס לה לספר (או שהיא קלטה שאני לא הכי מעוניינת), ואמרה שהיא צריכה ללכת הביתה כי יש לה בגרות עוד יומיים (איפה היתה הבגרות הזו בשעתיים האחרונות??) ולהתראות.

אז ברוב טובי ליוויתי אותה לדלת, והיא נזכרה בסיפור על חייה שהיא עוד לא סיפרה לי עליו.

יש לה חיים נורא עשירים, אם נפרש את זה ככה.

ואז היא הלכה סוף סוף

ואחרי כמה זמן היא חזרה כי היה לה משעמם, אבל הפעם לפחות זמן כי בדיוק אמא שלי חזרה והיתה חייבת לצאת והיה בלאגן ולחץ בבית והיא היתה די תקועה שם.

 

אני לא אוהבת אנשים שלא ערים לרגשות הזולת או לכמות המלל שהם סופגים בדקה.

לפחות זה נורא הצחיק אותי. את כותבת נפלא

מחר אסע לירושלים עם אמא. אנחנו נלך לקנות נעליים בחנות הנעליים שאני הכי אוהבת, ויהיו להן עקבים כאלה גבוהים, בדיוק כמו שאני אוהבת.
ואז אסע לציפי, ואספר לה שאני כל כך אוהבת את אלהים ויראה ממנו, שאין לי ברירה אלא לחפש אחריו. ואז אגיד לה שאני לא שמחה, ושאני צריכה משהו.
אחר כך ניסע לראות הצגה, שאין לי מושג במסגרת מה היא.
(אולי בעצם זה לא ממש סיפור, אבל זה כל מה שאני מייחלת לו כרגע. ואם תרצי סיפור סיפורי יותר, רק תגידי.
געגועיי העזים.)

ובעצם, איך/במה מתבטאת האהבה הזאת? זה אולי לפני..

זה לאו דווקא מביא לשמחה

😶

טוב אז היום היה לי יום די כיפי

קמתי קצת מאוחר ואז הלכתי לבייביסיטר וקיבלתי 100 שקלללל! ווהוו!!

ואז הייתה לי פעולה והיה ממש כיף, ואפילו באה חניכה חדשה!

ובאמת נהניתי, אחרי שמלא זמן לא הייתה פעולה. ומלא זמן לא הייתי מדריכה טובה.

ואחרי מלא זמן שכעסתי על החניכים, והייתי עצבנית עליהם - באמת נהניתי וחייכתי כל הפעולה. 

וזה היה באמת.

לא חיוך בכאילו.

 

ואחר כך חניך שלי בכה. והתעצבן.

וזה היה ממש קשה.

והוא שוב בכה ואז הלך לבית שלו. 

לבד.

ואני קצת כועסת עליו.

ובעיקר מרחמת עליו.

ועלי.

שאני לא יודעת לעזור לו.

אבל יהיה טוב. אני באמת צריכה לדבר עם ההורים שלו, עוד היום.

וגם עם חניך שלא בא היום. מה קורה איתו? |מודאגת|

ואני צריכה לדבר עם הקומו, קצת להתעצבן עליה. כי היא לא עושה כלום, וכשאני יוזמת היא לא מאפשרת לי.

ואני רוצה שבת אירוח! אני רוצה לארח או להתארח!

אני רוצה לעשות משו משמעותי בסניף! והקומו לא מאפשרת.

 

ואני צריכה ללכת לאכול ארוחת ערב עכשיו.

 

ומחר יהיה יום מתיש נוראאאאא.

אני צריכה לקום מוקדם ולנסוע לצפון כזה. 

ואני מקווה שיהיה בהצלחה ושאני אתאכזב.

כן. זה מוזר.

אני ממש מקווה שלא יתאים לי ושאני אתאכזב ושאני ארד מהרעיון ומהר כי זה לא יקרה בחיים.

ואם דווקא זה יתאים לי? אני מפחדת מזה.

זה מוזר.

אבל יהיה טוב.

זאת אומרת, יהיה רע. 

 

אופ אני מתוסבכת.

סה"כ היה אחלה יום! באמת.

 

 

 

בס"ד

 

אני לומדת לי לפסיכומטרי 

לומדת לומדת

לא חושדת למה שאחשוד?

לומדת לומדת משכילה לי להנאתי

ולא חשדתי

למה שאחשוד? מה אני חשדנסטית?

ופתאום!

המשכתי ללמוד

כשסיימתי את המבחן (או יותר נכון כשהגעתי לחלק של אנגלית והתחלתי למרר בבכי אחרי חמש שאלות)

בדקתי את עצמי וגליתי להפתעתי 

(ופה זה חלק קריטי אז שימי לב!)

שגם במילולי וגם בכמותי לא היו לי בכלל טעויות!

עכשיו זה מגניב ברמה פסיכית |פסיכי|

לכן

אני בעודי מקפצצת לי ברחבי הבית

(תוך פיזוזים וזמזום שיר שהולחן ברגע של גאונות במעמקי מוחי המאובק)

הבנתי משהו

אני אולי סתומה פחד באנגלית

אבל הי

המילולי והכמותי מושלמים

ומזה נובע

|תופים||תופים||התרגשות||התרגשות||רעד||חלחלה מרוגשת|

שאני לא לגמרי דפוקה!

|מרוגש|

וחוץ מזה שאני כנראה אתקבל ללימודים ואולי סוף סוף החיים שלי יתחילו להיות נורמלים

 

-סוף סיפור-

(-או שאולי פנטזיה?|מסתורי|)

בס"ד

 

(עכשיו דמייני קפצוצים עם אצבעות של החליטו אם לנשור מהקור או פשוט להנמס

היה שם (או שלא היה) מחזה מרהיב ומשעשע)

אוקיי,

בהצלחה לנו.

מה זה אומר?

בהצלחה בכל מקרה

 

 

 

 

(בת כמה את?)

17

חח אני לא כזה פיצית,

אבל למה זה מעודד?

למה זה מעודד אותך?

אז שמחה שעודדתי

 

הלוואי עליי רצינות התמדה וחריצות כמו שלך.

 

אני צריכה להתחיל לחרוש ממחר.

@השירשור הקדוש

בנות מגניבות יותר??!

הייתן מתות לחיים מגניבים כמו שלי!!



את סתם מחפשת תירוץ להדרת גברים

שנספר את סיפור חיי?

לאלא. נחסוך.

 

אז,

אמ

היי, אני היא *****.

ילדה נורא מלאה. לא במראה, מבפנים נוו

ואני לא מוציאה החוצה וקשה לי עם זה.

"אוהבים אותך *****, אוהבים אותך."

 

וגם שתדעו שאני לומדת יותר על החיים ועל עצמי.

אז זה טוב.

ואני טובה.

וגם אתם טובים כי מי שמקשיב אני הכי מכבדת אותו בעולם.

ואם יהיו לי תוספות אז בהזדמנות.

 

אה אה ישלי סיפור חדש!

אני יכתוב עוד מעט.

(הוא קצת עצוב.)

 

 

למוות יש ריח, אני יודע.

הייתי שם כשהוא הגיע, המוות.

היה לו פרצוף של שטן, וגלימה, ומצנפת. הידיים שלו ארוכות ורזות עד להחריד.

 

והיה הריח כמובן.

ריח חמוץ, וגם קצת חריף. בצבעים- צהוב ושחור.

 

הייתי שם כשהוא הגיע ליטול אותי ממטתי בחושך הקר.

ידיו הגרומות תפסו בי בחזקה. (ומאיפה הכוח? נראה שהוא קשיש למדי.)

 

אולי מלמעלה דברים נראים קצת שונה.

בכל מקרה, כשאמא כבשה את פניה בכרית שלי,

אני משוכנע שהריחה את ריחו של המוות.

 

 

גאה בך.

 

 

איך?

אוהבת אותך בכל זאת

 

 

(את ככ מזכירה לי את חברה שלי.

ככ!

אני אוהבת אותה מאוד, אל תדאגי)

אני אוהבת שכותבים על צבעים ועל ריח

זה מיוחד

ונקודת המבט מעניינת בהחלט.

(העולם שלי הוא צבעים. 

תודה.)

(אם ככה אולי יעניין אותך 

תרגיל שאני עושה לעצמי לפעמים:

מציירת עיגול, ובתוכו - כותבת את מה שיש לי בבטן. בצבעים.

כאילו -

פחד אפור וגדול ומשתק

וכן הלאה)

(נשמע מעניין.

אנסה. 

זה יותר טוב ממילים לפעמים.

תודה.)

כמו המוות.

זה ממש יפה! 

והצלחת להפחידני ממש... 

תקשיבי זה סיפור מפחיד ועצוב , אבל בעיקר מפחידדדד 

וזה מאוד יפה,

שתדעי לך.

משו יפה יבוא בהמשך

היה זה יום בהיר
בהיר?
בווום.
ילדתינו הנחמדת, זו אני
מוצפת טובעת נחנקת
ויש מבול של שיחות ושיעורים ופעילויות ומשימות
ואנשים רבים שאהובים על הגיבורה שלנו כל כך דורשים את תשומת ליבה
והיא נקרעת
ונהנית
ורוצה לעוף משם
לפרוש כנפיים וללכת לישון בצל המיטה הלא מאיימת שלה
אבל לא
במקום חושך מבורך כזה
יש אור יותר מדי אור
והגיבורה דלנו מכבה את הפלאפון
סוגרת את הספרים
והולכת להופעה מיותרת
חוזרת הביתה ונרדמת.

ובבוקר למחרת הכול גדל עם ריבית.

אני בכלל לא יודעת לספר סיפורים יפה

כמו מלאן בנות כאן

 

אבל אולי בכלזאת אספר כאן איזה משהו מאוחר יותר.

אבל זה יצא מבכי אז אני לא אעציב אנשים.

נמ

אשמח אם אפשר יהיה שלא לנצלש. 

וכן עדיף שהסיפורים יהיו סיפוריים, כלומר כמה שפחות סמיילים. וסיפורים עצובים זה בסדר גמור.

עימכן הסליחה על כי אינני מגיבה על כל הסיפורים, אבל שיהיה ברור כי אני קוראת בשקיקה את כולם והם מועילים לי מאד.

 

עוד קצת תיוגים:

@ענבל

@ארי"ה=)

@פוסעת

@דרשתי קרבתיך..

@כבשה

@השתיקה שלי

@שחקנית

כשיהיה לי אם יהיה לי,

אז אכתוב בלי נדר.

פוף.

שאני מתויגת

תכתבי

 

ואל תשאלי אותי מה אני עושה פה הרצון עצמי שלי על הפרצוף

|מפטש עצמי רק תורידי תחיוך|

בעזרת ה' אשתדל לכתוב משהוא נחמד
מחר
או אחרי מחר
או אחרי אחרי מחר
מתישהו

א'

סטוופ

ארץ בא'

אומןןן

 

זה היה באוטובוס חזרה לאילת 

הן ניסו להפיג את השעמום והנסיעה ארוכה בכל מיני משחקים

מארץ עיר,

מאשיות באותיות הא' ב' , (בהם כיכבו זאב רווח ועומר אדם לצד דוד המלך ויהודה המכבי)

ועד פסוקים בא' ב' ,(שם הידע שלהם הפתיע אפילו אותן.)

 

בשלב מסוים היא עברה הצידה

הילדה הזאת, הילדה הקטנה של כולם

 

היא עברה לספסל לבד 

(שישב שם בהתחלה תמהוני שכל הנסיעה עבר לשבת ליד בנות, בשלב מסויים אפילו לידה, אבל זה סיפור אחר)

 

היא הניחה ראש על החלון

וחשבה

על היום שהיה

והיום שהייה

 

היא חשבה על הקניון והנסיעה

והלבד

 

היא חשבה על המיטה שמחכה לה

בבית לא שלה

 

היא חשבה על הטילת, האוטובוס, הפאלפל

והלבד

 

היא חשבה על החתונה שמחכה

חתונה לא רק שלה

 

היא חשבה על המסיבה ועל הפחדים שברוך ה' נשארו מחוץ לדלת

ועל הילדה ההיא שעשתה הכל כדי להרגיש חלק

 

היא חשבה על אוכל טוב, חם ומזין

שלא אמא שלה תכין

 

היא חשבה על שלוש שעות ים

ועל בגד ים אחד שלא כיסה את מה שכלכך ניסתה להסתיר

 

היא חשבה על המעמסה שהיא יוצרת

בשביל הילדה המדהימה ההיא

 

 

היא חשבה וחשבה וחשבה

 

עד שנרדמה

 

 

שהתעוררה

הם כבר היו בתל אביב 

 

 

 

 

 

 

 

הייתי אצל חברה מיום ראשון עד עכשיו והכל היה בסימן פסיכומטרי. אבל היה ממש כיף אצלה
וכמובן שגם הכל סבב סביב אוכל ואת הארוחת צהריים/ערב אני הכנתי! פשוט עמדתי מול כל התבלינים וכל תבלין שהשם שלו מצא חן בעיני שמתי באוכל, ואת האמת שיצא טעים. אפילו אמא שלה החמיאה עליו
והיום הלכנו למעיין. ואני נהגתי. זה היה כלכך כיף
בהתחלה פחדתי ממש על האוטו כי עד שאמא שלה שחררה לנו אותו אז הייתי בלחץ שאני ברוב כשרוני שנהגתי רק איזה שלוש פעמים מאז הטסט אז ברור שאני אדפוק אותו ואהפוך אותו לגורמים, אבל היה דווקא ממש בסדר
ואני אוהבת אורז בתחתית

 

(כשיהיה לי סבלנות אני אכתוב ביותר סיפורי)

וכולם מקסימים ורוצים שיהיה לי טוב
ואני גם מקסימה ורוצה שיהיה לי טוב
והרגשה זה די מסובך
והלחינו את השיר שלי
וקשה לי עם עצמי
וכולם חמודים בכלל
ואני יודעת אבל
ונראלי מחר אני קצת אאבד באוטובוסית ובא לי למצוא בני אנוש
ובכלל זה מסקנות ולא סיפור

פעם הייתה ועדיין יש ילדה שקוראים אותה בתיה.
עם י מלשון כתיב חסר.
ואז כשהיא הייתה שמיניסטית היה ספר מחזור ושאלו מי יהיה בעלה והיא ענתה צור משלו אכלנו כי לחבר שלה קוראים צור.
ובמקום זה היא הייתה יכולה לכתוב מעוז צור ישועתי זה הרבה יותר מצחיק.
והם עוד מעט מתחתניפ בכלל אבל הם עוד לא התארסו

גוף האדם הוא פרפטום מובילה* אחד מורכב.
התאים מייצרים את האנרגיה שבעזרתה הם מתקיימים.
בעצם לא. הגוף צריך גם חומרים מבחוץ.
וגם צמחים הם לא, כי הם צריכים מינרלים, מים, חמצן ואור שמש.
אוף. כבר חשבתי שמצאתי את המקור שממנו הגיעו לרעיון של פרפטום מובילה.







*פרפטום מובילה - מכונה חסרת תועלת שכל המהות שלה הוא לקיים את עצמה ולהפעיל את עצמה בלי עזרה חיצונית. בינתיים אף אחד לא הצליח לייצר כזו מכונה.

לבדה.

הילדה הזו הייתה מלאת יופי ותום, ועצב גדול בעיניים.
והיא חיה באי קסום באותה הארץ, עם מפלים ונהרות
וים גדול, רחב, תכול, ונוצץ.

הילדה הזו לא ידעה את נפשה, מרוב שכחה וגעגוע
היא לא ידעה למה בדיוק היא מתגעגעת
ואת מה היא שכחה

רק הכאב שפילח את ליבה כל מספר רגעים הזכיר לה שהיא יכלה להיות אחרת
והיא חיכתה
וחיכתה
וחיכתה

ואפילו שמעולם לא לימדו אותה על מציאות האלוקים
היא התפללה אליו, בשקט חרישי ובדמעות שנשרו לה מהעניים בלי שליטה

ואז ביום אחד
הבזיקה קרן אור חדה מתוך גלי הים
והשאר היסטוריה

זה הסיפור הכי יפה ומרגש שקראתי אי פעם.
אחח‎‏, את בחורה לטעמי.
הסוף של הסיפור מקסים ממש, בכלל כולו מקסים. וכמובן שגם את

תודה שוברת.

בהחלט מתאים לשרשור השראה

אמ
ואנלאידעת לכתוב סיפורים

קוראים לה שירת הים.

ילדה אהובה, מקובלת בחברה, תמיד יש סביבה חברות.

 

יום אחד, שירת הים הייתה צריכה לקנות נעליים ולא היה מי שיסע איתה,

אז היא חשבה איזה חברה תוכל לבוא איתה

ופתאום, פף. 

הכל מתנפץ לך מול העיניים.

כל התחושות שהיא מנסה להסתיר ולהדחיק עלו ודקרו אותה.

שירת הים נכחה לדעת כי יש פעמים שאדם מוקף באנשים אך מרגיש זר כ"כ, לבד כ"כ.

זה מה שהיא חשה, כמו פצע מדמם כולו ללא מעצור  ואין מי שיחבוש  או לפחות ילטף וירגיע.

כשהיא אמרה שאין לה חברה לנסוע איתה, אחותה גיחכה לה בפנים.

הייתכן?! לשירת הים אין חברה שתוכל לנסוע איתה?!

כן. כמה מפתיע.

 

אז שירת הים בסוף נסעה עם אחותה האחרת

והיה להן ממש כייף.

אבל אז הבינה שירת הים, שאין כמו משפחה.

 

(בלעכסס, מה יצא לי )

 

פעם היתה ילדה קטנה ומאושרת.

יום אחד, שיחקה הילדה הקטנה עם חברתה במרפסת.

ואז, לפתע, הילדה הקטנה נפלה מהמרפסת! (לא ברור איך..)

היא חטפה מכה בראש, איבדה את ההכרה, והובלה במהירות לביה"ח הקרוב.

במשך חודשיים וחצי היתה הילדה חסרת הכרה.

המון המון אנשים כירכרו סביבה, ודאגו לה, ועשו לה, ונתנו לה, וחשבו עליה, ואהבו אותה, ודאגו שיהיה לה טוב, אבל היא כמובן לא שמה לב לדבר מזה, כי היא היתה חסרת הכרה.

 

ואז, יום אחד,

החליטו הרופאים לנסות להעיר אותה עם בעיטה קטנה. (שיטה מוזרה..)

וזה עזר!

הילדה הקטנה התעוררה!

כולם כ"כ שמחו שהיא התעוררה, ולא הפריע להם בכלל שהיא לא מודעת לכל האהבה והדאגה שהם הרעיפו עליה. הם רק רצו לדאוג שהיא תחזור למיטבה, וכמה שיותר מהר.

הילדה הקטנה עשתה מאמצים רבים, וגילתה בתוכה כוחות גדולים שהיא לא היתה מודעת אליהם, ובתוך חודש היא כבר כמעט חזרה לעצמה.

זה היה קשה, וכמובן שהיו בדרך נפילות ועליות, אבל בסוף היא הצליחה.

היא חזרה לעצמה.

 

והפצע עדיין קיים, אבל הוא כבר מתחיל להגליד.

וכל החיים תישאר לה צלקת,

שתזכיר לה.

שתזכיר לה את כל העצב והכאב, אבל גם שיש תמיד מי שדואג לה ואוהב אותה.

והיא תזכיר לה שהיא גדולה, ומדהימה. וטובה.

ושהיא חזקה.

 

 

זהו.

 

 

 

 

*הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי*

אבל תודה

אבל אין בי כלום, אני מרוקנת
סליחה

וואי בנות זה עם חפרן...

אשכרה.

קפוץ לי