שלום אנשים טובים.
בשרשור הזה אני רוצה שתספרו לי משהו. החל מאתמול רצחתי את עוז וכלה בקר לי באצבעות של הרגליים.
מה שבאמת יכול להיות הגיוני אם אתם יושבים ליד השולחן בחדר של @כישוף כושל
אבל העניין הוא שאין עניין שהסיפור שלכם יהיה אמיתי, אלא שלעולם לא תגלו לנו אם הוא אמיתי או לא.
וכן, שיהיה ארוך ומפורט ככל האפשר.
אפשר אולי בבקשה שתהיה השתתפות מלאה, מתוייגים ושאינם?
|עיניים פינגיות פקוחות במלוא התכול והתום והתחנון|
(עִם עַם הזכרים הסליחה. זה פשוט שבנות הן מגניבות יותר וזו הסיבה שרק הן תוייגו)
וסיפור יבוא בהמשך אי"ה אולי
סתם שאלה אבל, למה השרשור הזה? ולמה לא משנה אם אמיתי או לא וכו'?
הנה קחי ;) @cookie_monster
יעלהמ.
אפשר גם סיפור עצוב?
תודה
אז היום ישבתי לתומי היכנשהו בבית, ודי שמרתי על אחי הקטן והמתוק.
ואז דפיקות בדלת.
פתחתי אותה, והיתה שם בת דודתי היקרה שגרה ברחוב למטה - אני אפילו לא זוכרת למה היא באה!
וכך התגלגלה לה השיחה והיא דיברה ואני הנהנתי והסתכלתי מדי פעם על השעון ועל אחי הקטן שהוא לא בורח להפריע לאבא שלי לעבוד,
והשיחה התגלגלה והתגלגלה במשך יותר מדי זמן והייתי חסרת אונים במלוא מובן המילה.
ואיכשהו היא הגיעה לפסיכמוטרי ו"איזה משחקים מוזרים יש שם באתר", והיא סחבה אותי למעלה למחשב והראתה לי משחק משחק. אחרי שלושה אמרתי לעצמי: "בסדר, הבנתי את העיקרון, בואי נמשיך בחיינו כאילו הכל בסדר", אבל לא! היא היתה צריכה להראות לי את כל המשחקים ולתרגל אותם ואחרי כל אחד להגיד "את מבינה? אני מרגישה ממש בגן". אפילו באותו נוסח.
ואז קיבלתי החלטה בליבי להמשיך בחיי כאילו היא לא שם, ורק להנהן מדי פעם.
אז הלכתי עם אח שלי לשירותים, ותוך כדי היא סיפרה לי על חייה.
וסידרתי את השולחן והיא סיפרה.
וחיפשתי אוטובוס למחר והיא סיפרה.
אני לא זוכרת איך זה נגמר, רק שבאיזשהו שלב כנראה נמאס לה לספר (או שהיא קלטה שאני לא הכי מעוניינת), ואמרה שהיא צריכה ללכת הביתה כי יש לה בגרות עוד יומיים (איפה היתה הבגרות הזו בשעתיים האחרונות??) ולהתראות.
אז ברוב טובי ליוויתי אותה לדלת, והיא נזכרה בסיפור על חייה שהיא עוד לא סיפרה לי עליו.
יש לה חיים נורא עשירים, אם נפרש את זה ככה.
ואז היא הלכה סוף סוף
ואחרי כמה זמן היא חזרה כי היה לה משעמם, אבל הפעם לפחות זמן כי בדיוק אמא שלי חזרה והיתה חייבת לצאת והיה בלאגן ולחץ בבית והיא היתה די תקועה שם.
אני לא אוהבת אנשים שלא ערים לרגשות הזולת או לכמות המלל שהם סופגים בדקה.
שוברת גליםובעצם, איך/במה מתבטאת האהבה הזאת? זה אולי לפני..
טוב אז היום היה לי יום די כיפי 
קמתי קצת מאוחר ואז הלכתי לבייביסיטר וקיבלתי 100 שקלללל! ווהוו!!
ואז הייתה לי פעולה והיה ממש כיף, ואפילו באה חניכה חדשה!
ובאמת נהניתי, אחרי שמלא זמן לא הייתה פעולה. ומלא זמן לא הייתי מדריכה טובה.
ואחרי מלא זמן שכעסתי על החניכים, והייתי עצבנית עליהם - באמת נהניתי וחייכתי כל הפעולה.
וזה היה באמת.
לא חיוך בכאילו.
ואחר כך חניך שלי בכה. והתעצבן.
וזה היה ממש קשה.
והוא שוב בכה ואז הלך לבית שלו.
לבד.
ואני קצת כועסת עליו.
ובעיקר מרחמת עליו.
ועלי.
שאני לא יודעת לעזור לו.
אבל יהיה טוב. אני באמת צריכה לדבר עם ההורים שלו, עוד היום.
וגם עם חניך שלא בא היום. מה קורה איתו? |מודאגת|
ואני צריכה לדבר עם הקומו, קצת להתעצבן עליה. כי היא לא עושה כלום, וכשאני יוזמת היא לא מאפשרת לי.
ואני רוצה שבת אירוח! אני רוצה לארח או להתארח!
אני רוצה לעשות משו משמעותי בסניף! והקומו לא מאפשרת.
ואני צריכה ללכת לאכול ארוחת ערב עכשיו.
ומחר יהיה יום מתיש נוראאאאא.
אני צריכה לקום מוקדם ולנסוע לצפון כזה.
ואני מקווה שיהיה בהצלחה ושאני אתאכזב.
כן. זה מוזר.
אני ממש מקווה שלא יתאים לי ושאני אתאכזב ושאני ארד מהרעיון ומהר כי זה לא יקרה בחיים.
ואם דווקא זה יתאים לי? אני מפחדת מזה.
זה מוזר.
אבל יהיה טוב.
זאת אומרת, יהיה רע.
אופ אני מתוסבכת.
סה"כ היה אחלה יום! באמת.
בס"ד
אני לומדת לי לפסיכומטרי
לומדת לומדת
לא חושדת למה שאחשוד?
לומדת לומדת משכילה לי להנאתי
ולא חשדתי
למה שאחשוד? מה אני חשדנסטית?
ופתאום!
המשכתי ללמוד
כשסיימתי את המבחן (או יותר נכון כשהגעתי לחלק של אנגלית והתחלתי למרר בבכי אחרי חמש שאלות)
בדקתי את עצמי וגליתי להפתעתי
(ופה זה חלק קריטי אז שימי לב!)
שגם במילולי וגם בכמותי לא היו לי בכלל טעויות!
עכשיו זה מגניב ברמה פסיכית |פסיכי|
לכן
אני בעודי מקפצצת לי ברחבי הבית
(תוך פיזוזים וזמזום שיר שהולחן ברגע של גאונות במעמקי מוחי המאובק)
הבנתי משהו
אני אולי סתומה פחד באנגלית
אבל הי
המילולי והכמותי מושלמים
ומזה נובע
|תופים||תופים||התרגשות||התרגשות||רעד||חלחלה מרוגשת|
שאני לא לגמרי דפוקה!
|מרוגש|
וחוץ מזה שאני כנראה אתקבל ללימודים ואולי סוף סוף החיים שלי יתחילו להיות נורמלים
-סוף סיפור-
(-או שאולי פנטזיה?|מסתורי|)
בס"ד
(עכשיו דמייני קפצוצים עם אצבעות של החליטו אם לנשור מהקור או פשוט להנמס
היה שם (או שלא היה) מחזה מרהיב ומשעשע)
אוקיי,
בהצלחה לנו.
מה זה אומר?
בהצלחה בכל מקרה
(בת כמה את?)
17
כמו הירח.חח אני לא כזה פיצית,
אבל למה זה מעודד?
נסי בניקוד אחר ותביניכישוף כושללמה זה מעודד אותך?
אז שמחה שעודדתי
הלוואי עליי רצינות התמדה וחריצות כמו שלך.
אני צריכה להתחיל לחרוש ממחר.
שנספר את סיפור חיי?
לאלא. נחסוך.
אז,
אמ
היי, אני היא *****.
ילדה נורא מלאה. לא במראה, מבפנים נוו
ואני לא מוציאה החוצה וקשה לי עם זה.
"אוהבים אותך *****, אוהבים אותך."
וגם שתדעו שאני לומדת יותר על החיים ועל עצמי.
אז זה טוב.
ואני טובה.
וגם אתם טובים כי מי שמקשיב אני הכי מכבדת אותו בעולם.
ואם יהיו לי תוספות אז בהזדמנות.
אה אה ישלי סיפור חדש!
אני יכתוב עוד מעט.
(הוא קצת עצוב.)
למוות יש ריח, אני יודע.
הייתי שם כשהוא הגיע, המוות.
היה לו פרצוף של שטן, וגלימה, ומצנפת. הידיים שלו ארוכות ורזות עד להחריד.
והיה הריח כמובן.
ריח חמוץ, וגם קצת חריף. בצבעים- צהוב ושחור.
הייתי שם כשהוא הגיע ליטול אותי ממטתי בחושך הקר.
ידיו הגרומות תפסו בי בחזקה. (ומאיפה הכוח? נראה שהוא קשיש למדי.)
אולי מלמעלה דברים נראים קצת שונה.
בכל מקרה, כשאמא כבשה את פניה בכרית שלי,
אני משוכנע שהריחה את ריחו של המוות.
גאה בך.
איך?
אוהבת אותך בכל זאת
(את ככ מזכירה לי את חברה שלי.
ככ!
אני אוהבת אותה מאוד, אל תדאגי)
אני אוהבת שכותבים על צבעים ועל ריח
זה מיוחד
ונקודת המבט מעניינת בהחלט.
(העולם שלי הוא צבעים.
תודה.)
שורדתתת(אם ככה אולי יעניין אותך
תרגיל שאני עושה לעצמי לפעמים:
מציירת עיגול, ובתוכו - כותבת את מה שיש לי בבטן. בצבעים.
כאילו -
פחד אפור וגדול ומשתק
וכן הלאה)
כמו הירח.(נשמע מעניין.
אנסה.
זה יותר טוב ממילים לפעמים.
תודה.)
תקשיבי בנאדם את ממש מוכשרת...תחשוב טוב...זה ממש יפה!
והצלחת להפחידני ממש...
תקשיבי זה סיפור מפחיד ועצוב , אבל בעיקר מפחידדדד
וזה מאוד יפה,
שתדעי לך.
נחלאני בכלל לא יודעת לספר סיפורים יפה
כמו מלאן בנות כאן
אבל אולי בכלזאת אספר כאן איזה משהו מאוחר יותר.
אבל זה יצא מבכי אז אני לא אעציב אנשים.
נמ
אשמח אם אפשר יהיה שלא לנצלש.
וכן עדיף שהסיפורים יהיו סיפוריים, כלומר כמה שפחות סמיילים. וסיפורים עצובים זה בסדר גמור.
עימכן הסליחה על כי אינני מגיבה על כל הסיפורים, אבל שיהיה ברור כי אני קוראת בשקיקה את כולם והם מועילים לי מאד.
עוד קצת תיוגים:
כשיהיה לי אם יהיה לי,
אז אכתוב בלי נדר.
פוף.
שאני מתויגת
תכתבי
ואל תשאלי אותי מה אני עושה פה הרצון עצמי שלי על הפרצוף
|מפטש עצמי רק תורידי תחיוך|
ענבלא'
סטוופ
ארץ בא'
אומןןן
זה היה באוטובוס חזרה לאילת
הן ניסו להפיג את השעמום והנסיעה ארוכה בכל מיני משחקים
מארץ עיר,
מאשיות באותיות הא' ב' , (בהם כיכבו זאב רווח ועומר אדם לצד דוד המלך ויהודה המכבי)
ועד פסוקים בא' ב' ,(שם הידע שלהם הפתיע אפילו אותן.)
בשלב מסוים היא עברה הצידה
הילדה הזאת, הילדה הקטנה של כולם
היא עברה לספסל לבד
(שישב שם בהתחלה תמהוני שכל הנסיעה עבר לשבת ליד בנות, בשלב מסויים אפילו לידה, אבל זה סיפור אחר)
היא הניחה ראש על החלון
וחשבה
על היום שהיה
והיום שהייה
היא חשבה על הקניון והנסיעה
והלבד
היא חשבה על המיטה שמחכה לה
בבית לא שלה
היא חשבה על הטילת, האוטובוס, הפאלפל
והלבד
היא חשבה על החתונה שמחכה
חתונה לא רק שלה
היא חשבה על המסיבה ועל הפחדים שברוך ה' נשארו מחוץ לדלת
ועל הילדה ההיא שעשתה הכל כדי להרגיש חלק
היא חשבה על אוכל טוב, חם ומזין
שלא אמא שלה תכין
היא חשבה על שלוש שעות ים
ועל בגד ים אחד שלא כיסה את מה שכלכך ניסתה להסתיר
היא חשבה על המעמסה שהיא יוצרת
בשביל הילדה המדהימה ההיא
היא חשבה וחשבה וחשבה
עד שנרדמה
שהתעוררה
הם כבר היו בתל אביב
הייתי אצל חברה מיום ראשון עד עכשיו והכל היה בסימן פסיכומטרי. אבל היה ממש כיף אצלה
וכמובן שגם הכל סבב סביב אוכל ואת הארוחת צהריים/ערב אני הכנתי! פשוט עמדתי מול כל התבלינים וכל תבלין שהשם שלו מצא חן בעיני שמתי באוכל, ואת האמת שיצא טעים. אפילו אמא שלה החמיאה עליו
והיום הלכנו למעיין. ואני נהגתי. זה היה כלכך כיף
בהתחלה פחדתי ממש על האוטו כי עד שאמא שלה שחררה לנו אותו אז הייתי בלחץ שאני ברוב כשרוני שנהגתי רק איזה שלוש פעמים מאז הטסט אז ברור שאני אדפוק אותו ואהפוך אותו לגורמים, אבל היה דווקא ממש בסדר
ואני אוהבת אורז בתחתית
(כשיהיה לי סבלנות אני אכתוב ביותר סיפורי)
תודה שוברת.
בהחלט מתאים לשרשור השראה
קוראים לה שירת הים.
ילדה אהובה, מקובלת בחברה, תמיד יש סביבה חברות.
יום אחד, שירת הים הייתה צריכה לקנות נעליים ולא היה מי שיסע איתה,
אז היא חשבה איזה חברה תוכל לבוא איתה
ופתאום, פף.
הכל מתנפץ לך מול העיניים.
כל התחושות שהיא מנסה להסתיר ולהדחיק עלו ודקרו אותה.
שירת הים נכחה לדעת כי יש פעמים שאדם מוקף באנשים אך מרגיש זר כ"כ, לבד כ"כ.
זה מה שהיא חשה, כמו פצע מדמם כולו ללא מעצור ואין מי שיחבוש או לפחות ילטף וירגיע.
כשהיא אמרה שאין לה חברה לנסוע איתה, אחותה גיחכה לה בפנים.
הייתכן?! לשירת הים אין חברה שתוכל לנסוע איתה?!
כן. כמה מפתיע.
אז שירת הים בסוף נסעה עם אחותה האחרת
והיה להן ממש כייף.
אבל אז הבינה שירת הים, שאין כמו משפחה.
(בלעכסס, מה יצא לי 
)
פעם היתה ילדה קטנה ומאושרת.
יום אחד, שיחקה הילדה הקטנה עם חברתה במרפסת.
ואז, לפתע, הילדה הקטנה נפלה מהמרפסת! (לא ברור איך..)
היא חטפה מכה בראש, איבדה את ההכרה, והובלה במהירות לביה"ח הקרוב.
במשך חודשיים וחצי היתה הילדה חסרת הכרה.
המון המון אנשים כירכרו סביבה, ודאגו לה, ועשו לה, ונתנו לה, וחשבו עליה, ואהבו אותה, ודאגו שיהיה לה טוב, אבל היא כמובן לא שמה לב לדבר מזה, כי היא היתה חסרת הכרה.
ואז, יום אחד,
החליטו הרופאים לנסות להעיר אותה עם בעיטה קטנה. (שיטה מוזרה..)
וזה עזר!
הילדה הקטנה התעוררה!
כולם כ"כ שמחו שהיא התעוררה, ולא הפריע להם בכלל שהיא לא מודעת לכל האהבה והדאגה שהם הרעיפו עליה. הם רק רצו לדאוג שהיא תחזור למיטבה, וכמה שיותר מהר.
הילדה הקטנה עשתה מאמצים רבים, וגילתה בתוכה כוחות גדולים שהיא לא היתה מודעת אליהם, ובתוך חודש היא כבר כמעט חזרה לעצמה.
זה היה קשה, וכמובן שהיו בדרך נפילות ועליות, אבל בסוף היא הצליחה.
היא חזרה לעצמה.
והפצע עדיין קיים, אבל הוא כבר מתחיל להגליד.
וכל החיים תישאר לה צלקת,
שתזכיר לה.
שתזכיר לה את כל העצב והכאב, אבל גם שיש תמיד מי שדואג לה ואוהב אותה.
והיא תזכיר לה שהיא גדולה, ומדהימה. וטובה.
ושהיא חזקה.
זהו.
*הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי*
אבל תודה
אוי זה אחלה רעיון!פרפר לבן. מה נכון...פוסעתאחרונהוואי בנות זה עם חפרן...
כשפתחת את הדלת, כבר ידעת שאסור היה לך לפתוח אותה.
איך ידעת?
כי על הרצפה היה מונח מכתב בכתב ידך.
במכתב היה כתוב:
"אם אתה קורא את זה, נכשלת."
נכשלתי במה?
בלפתוח את הדלת.
אבל אם כתבתי את המכתב לפני שפתחתי את הדלת, איך ידעתי שאפתח אותה?
כי כבר היית כאן.
מתי?
מחר.
איך אפשר להיות כאן מחר?
זו בדיוק השאלה ששאלת כשמצאת את המכתב בפעם הראשונה.
איזו פעם ראשונה?
הפעם שבה עדיין האמנת שיש פעם ראשונה.
למה הפסקת להאמין?
כי בכל חדר שמצאת היה מכתב נוסף.
ומה היה כתוב במכתב הבא?
"אל תשאל מי כתב את המכתבים."
אז שאלת?
כמובן.
ומה גילית?
שהשאלה עצמה היא המלכודת.
איך שאלה יכולה להיות מלכודת?
כי ברגע שאתה שואל "מי כתב את המכתבים?", אתה מניח שמישהו כתב אותם.
אז אולי אף אחד לא כתב אותם?
אם כך, מאיפה הם הגיעו?
אולי מהעתיד.
אבל מי בעתיד כתב אותם?
אולי אתה.
אם אני כתבתי אותם, למה אני מזהיר את עצמי?
ממה אתה מנסה להגן על עצמך?
לא יודע.
אז למה המשכת לקרוא?
כי במכתב האחרון היה כתוב:
"החדר הבא יכיל את התשובה."
והוא הכיל?
כן.
מה הייתה התשובה?
שהחדר הבא יכיל את התשובה.
אז מעולם לא מצאת תשובה?
מצאת אלפי תשובות.
למה אתה קורא להן תשובות?
כי כל אחת מהן פתרה את השאלה הקודמת.
אז למה המשכת?
כי כל תשובה יצרה שאלה חדשה.
ומה הייתה השאלה האחרונה?
למה אני עדיין ממשיך לפתוח דלתות?
ו... מה התשובה?
...
למה אתה חושב שאני מספר לך את הסיפור הזה?
כי גם אתה עומד עכשיו מול דלת.
והשאלה האמיתית היא לא מה יש מאחוריה.
השאלה היא:
מי הניח שם את הידית?
ואם כבר שאלת את זה —
למה הנחת שמישהו בנה בכלל את הדלת?
כל הכבוד לה!
למרות שלא קראתי את זה.
הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!
היום יש תהיות.
למה אני קוראת הודעות מפעם
למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה
למה אני מרגישה שהכל עליי
למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)
למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות
איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה
למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו
למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו
למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי
למה החיים כאלה עליות וירידות
ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים
לא תמיד, אבל לפעמים כן
למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה
איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי
אני זוכרת שהיו הרבה יותר
ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם
מעניין
אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא
למה הפסיקו לייצר נוקיה208
למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208
למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן
ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר
אפילו בנות מפה שפעם היו לי
מה שלומך?
ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.
ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא
למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא
למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה
אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה
אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא
אני רוצה להיות עצמאית
אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב
מספיק לי די והותר מה שעובר עליי
והעומס הזה שמגיע
מכל מיני סיפורים שקורים מסביב
עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור
עד שהבנתי שהוא ברור
אסור לי להיות שם יותר מידי
ואני מוגבלת
אני יכולה להיות נחמדה
להתעניין בשלום
להביא משהו נחמד אם מסתדר לי
אני לא יכולה לתת את הבית שלי
או את האוכל שלי
או את הלב שלי
וזה גם לא יעזור
עכשיו צריך להתפלל
ואיפה אני ואיפה להתפלל
ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם
אבל יש לי תפקיד
כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי
הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים
הוי טאטע רחמים עלינו
אנחנו רוצים להתפלל
חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן
מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור
בקיצור גאולה עכשיו
זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו
ובלי הנחת של אביגייל
אנחנו רוצים בית דוד
מהר עכשיו אין זמן לחכות
חיכינו מספיק אביגייל
טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו
ותן לנו שמחה!
משהקוראים לזה מובחנות
אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית
אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית
צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.
מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.
אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.
אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.
לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.
כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?
אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.
ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה
אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה
להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר
כי לחשוב עליה בלי יכולת לעזור זה קשה
ולעזור זה לא אפשרי
אז מה נותר?
להתפלל
והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין
ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם
ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.
ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.
אולי, אני לא יודעת.
בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח
איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.
זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.
(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")
לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.
בסדר
אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.
אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.
הדבר הכי חשוב.
אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.
צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.
כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)
ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.
ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.
כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?
אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.
אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......
אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.
פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה.
בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?
בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.
אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.
ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.
אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.
ובכלללללל
אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?
אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.
((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.
ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.
והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!
ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))
לכן עברתי לצרוך חדשות בקריאה ולא בצפיה.
צריך את המינימום כדי לדעת מה קורה בעולם ואיך אנחנו חיים ומה המשמעות של זה. אפילו קצת יותר (נגיד קצת תקשורת כלכלית). אבל לא להתחרפן ולפרק את הלב בשביל ארועי דרמה חדשותית חולפים.
שלא לדבר על זה שכמו שאת יודעת אני עובד בחדשות. 90% זה הזיות שצריך להמציא כדי למלא נפח. ברוך השם רוב הזמן לא קורה כלום וצריך להמציא כל מיני שטויות כדי שיהיה על מה לכתוב.
(לפעמים אני כותב בעצמי, אבל זה תוכן מעניין בנושאים אחרים שלא קשורים לחדשות).
אגב,
אני כן פיתחתי דעות עצמאיות וכאלה. היו לזה כמה סיבות ואחת מהן היא חשיפה להרבה סוגים של תוכן מגוון. מקצועי. ופחות מפעיל רגשית.
איזה דעות עצמאיות את מרגישה שפיתחת ששונים מהסביבה שלך?
לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.
והוא אמר לי תודה רבה.
יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.
כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה
ואשריכם לגמרי כמו שנאמר
אבל
לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי
ואם האדם הזה הוא אישה אז כן
צריך לומר תודה גם אם זו אישה
עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה
(למעט שבועות? אולי)
אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו
וואו
אשריך לגמרי
והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ
אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא
להבדיל בין החיים, כן.
(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)
הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?
אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.
כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו
אז דיברנו
ושאלתי
והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב
ואמרתי שיענה מה שהוא חושב
והוא הסביר
והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך
וניסיתי להבין ככל יכולתי
בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת
ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה
ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר
אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית
ואולי זה גם האופי
ושוב הקשתי
ושוב ניסה לתרץ
אז בסדר נו הבנתי
אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה
זה חרא
דחוף!!!! ההגנה הזאת תוקעת לי את הטלפון...
אח"כ אם זוכרים אותך
