40 נקודות מתחת למגן.
מה שאומר שצריך לבטל את מה שקבעו לי ביום שני. עד שהתכוננתי לזה נפשית והשלמתי עם זה דוחים את זה עכשיו ביותר מחודש
מטומטם מטומטם מטומטם מטומטם מטומטם
40 נקודות מתחת למגן.
מה שאומר שצריך לבטל את מה שקבעו לי ביום שני. עד שהתכוננתי לזה נפשית והשלמתי עם זה דוחים את זה עכשיו ביותר מחודש
מטומטם מטומטם מטומטם מטומטם מטומטם
כמו הירח.אווופ
הלוואי ויכלתי לעודד.
וואי
אופ אופ

פינג.מה מה מה!
זה לא יכול להיות!![]()
*בננית*הכי הגיוני בעולם.
זה כ"כ מאכזב.
(איזה שאלון?)
גם בלי הציון המבאס, אין בי שום כוחות לדחות את מה שהיה אמור להיות לי שם. כבר דחיתי פעמיים והפעם זה היה אמור להיות סופי ועשיתי הכנה נפשית ועכשיו זה נעלם
דפוק.
גם אני קיבלתי פער משמעותי בין המגן לבגרות (וגם הרבה חברות שלי)
כנראה הייתה בגרות מאוד קשה.
אוף זה כזה מתסכל לדחות ולדחות 
*בננית*אז לגשת שוב בכל זאת?
כי כבר התחלתי להשלים עם הציון... אבל אולי זה פספוס
הנסיך הקטן.אחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)