היא רוקדת, מסתחררת
מרגישה כמו ענן
היא רוקדת לא עוצרת
כמו עוצרת את הזמן
עטופה בלבן
כמו בגדי תכריכים
מנבאת את סופה
עם מנגינת דמים

והרוח
שבערה בעצמותיה
מפרקת הרים-
משברת
רסיסי חיים
ונודמת.

ילדה קטנה
קולה לחישות
כולה נפלאות
במיתת נשיקה
במיטה
אבדה נפשה.

ואיך אוכל להספיד
פרח-
עלמת חן
ואיך אוכל להללך-
הלל
יעלת החן

כפרח
במדבר צחיח
כנופת צופים
בשדה פורח
זהרת
למול שקיעתך
לא צופה-
לא רואה
אך יופי
הופך לסוף יומך

ובקשה אחת לי אליך
ילדה-אישה
שאי את דמעותיי
אל כסא כבודו
שימי אותם
תחת כנפי השכינה.


אתמול
למול קהל של מאות נשים
רקדה הלל
את ריקודה האחרון
בשמלה לבנה
כמו כלה
היא רקדה
את ריקוד המוות
שלה.


(אולי עכשיו אני מבין למה אצל הסינים דווקא הצבע הלבן הוא הצבע שמסמל את המוות והאבלות)

תסלחו לי: מרוב רגש אני לא מצליח לכתוב...