זה מה שאני בתור קרובת משפחה הייתי רוצה שחברות שלי יעשו

של הנקין,

אמרו פתאום שנעמה בת דודה של חברה שלי,

וזה היה ממש בתחילת שנה כשעוד לא ממש הכרתי אותה,

באמת לא ידעתי איך להגיב, ואז היא הגיעה באיחור וכשדיברנו על הפיגוע בכיתה היא כמעט בכתה (התאמצה מאד שלא) אז קמתי וחיבקתי אותה, בלי לומר כלום.

(המורה אמרה לי לחזור לשבת משום מה אבל יצא כמה פעמים מאז שהיא דיברה איתי על זה ומה שעשיתי זה-- לחבק...)

פשוט לחבק, להתקרב כמה שאפשר... לתת להבין שאתה פה תמיד, בכל שעה ובכל הזדמנות כשהוא צריך..

לתת חום ותחושת אמון.

לדעתי.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....