אבל אני יודעת שאם אני אדבר איתה זה אומר שאני חלשה

ושאני באמת תלויה בה

ואני יודעת שאני תלויה בה ומסרבת להאמין לזה.

ואולי אולי אני לא תלויה בה? הלוואי.

הרי לא דיברתי איתה כמעט שבועיים, וזה מרגיש כמו שנה. ואני ממש מתגעגעת אליה.

ומחר מחר מחר

אני נוסעת ליומיים לצפוןןן

וגם בשבוע הבא אני נוסעת לגליל לכמעט שבוע שלםםם

יאייייי 

והיום הוא סיפר לחניכים שהוא עוזב

ופתאום הבנתי שזה סופי

ואולי זה טוב 

אחרי הכל...

ואפילו כתבתי משהו אתמול! אחרי חודש בערך שלא כתבתי.

איך בשלהי אביב אחד

חיפשתי את עצמי

ומצאתי אותך

כלואה בתוכי

מדברת מגרוני

את שואפת את האוויר

עמוק וחזק

ואני מתפוצצת 

מרוב מחנק

איכשהו, 

הפכנו לאחד.

ראיתי בדמיוני אותך כאת עצמי.

קיוויתי, רציתי.

הייתי מאושרת.

הכל היה כל כך פשוט

וטוב.

ומרגע שהשכלתי להבין הכל,

ומרגע שנפקחו עיני לראות את 

המורכבות שבדבר,

פסקה השמחה

לפעם בלבי כבעבר.

החיות נעלמה

ולעולם לא אצליח להשיב אותה

לתוככי לבי.

לעולם לא אשוב להיות מי שהייתי

כי אחרי שנהייתי שלמה

איתך

נהייתי חצי

בלעדיך.

|נכתב בזכרונות על תלות רגשית מאוד עמוקה. ב"ה שכמעט נגמר|

וגם רציתי לומר לכם תודה 

סתם ככה

תודה

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול