וזה קורה-
כשמישהו פתאום עוזב,
אחד הולך, שני חושב
על כל מה שבפנים.
וזה קורה-
כשמישהו נשאר לבד,
מרגיש פתאום מעט נפחד,
מהגעגועים.
והדמעות,
דמעות של אהבה;
דמעות של דאגה;
דמעות ששוטפות את החיוך שבלב.
והדמעות,
דמעות של אהבה;
דמעות של דאגה;
דמעות ששוטפות את החיוך שבלב.
אז קח תרמיל
ושים בפנים את הזכרונות;
ןשים בפנים את החוויות,
אם יש שם עוד מקום.
ואל תשכח,
שאבא שוב דואג לך,
ואמא היא תמיד שלך;
צלצל תגיד שלום.
והדמעות,
דמעות של אהבה;
דמעות של דאגה;
דמעות ששוטפות את החיוך שבלב.
והדמעות,
דמעות של אהבה;
דמעות של דאגה;
דמעות ששוטפות את החיוך שבלב.
אז קח תרמיל,
ושים בפנים את השיר הזה,
שמתיישב שם בחזה,
עמוק בתוך הלב.

הוא הכי פוגע ומבכיא ואני מתומטטת רק מלראות את המילים

אז למה. למה. למה?



חיבוק תמקה,
סליחה שפלשתי לך לשרשור לרגע

הוא באמת שיר מבכיא נורא.
במשך כמה שנים הייתי נרדמת איתו בלילה בבכי.

והוא מהממם וממש מדבר אלי

תודה

זה די ישן

היא לא אומרת כלום.
לא מספרת כלום.
רק לפעמים בלילה בוכה קצת,
אבל לא אומרת כלום.
דיברנו כל היום,
סיפרנו לה הכל,
והיא סגורה בחדר, בשקט,
ולא אומרת כלום.
וכל היום, כל היום,
אנשים מתאספים, שואלים,
מדברים המון.
וכל יום, כל היום,
מנסים סיפורים ותפילות;
מנסים הכל.
אבל היא לא שומעת כלום.
אולי היא לא יודעת כלום.
וגם כשמתקרבים ו-
לוחקשים לה,
זה לא עושה לה כלום.
רצינו שתזכור שיש סיבה לחזור,
והיא לבד בחדר, שוכבת,
ולא אומרת כלום.
וכל היום, כל היום,
אנשים מתאספים, שואלים,
מדברים המון.
וכל היום, כל היום,
מנסים סיפורים ותפילות,
מנסים הכל.
אבל היא לא אומרת כלום.
היא לא אומרת כלום.
היא לא אומרת כלום.
היא לא אומרת כלום.

אני הולך לבכות לך,
תהיה חזק למעלה.
געגועיי, כמו דלתות
שנפתחות בלילה.
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד,
וניפגש בסוף, אתה יודע.
יש לי חברים,
אבל גם הם כבים
אל מול אורך המשגע.
כשעצובים הולכים לים;
לכן הים מלוח.
וזה עצוב, שלהחזיר ציוד אפשר-
לא געגוע.
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד,
וניפגש בסוף, אתה יודע.
ויש לי חברים, אבל גם הם כבים
אל מול אורך המשגע.
וכמו הגלים, אנחנו מתנפצים,
אל המזח; אל החיים.
וכמו הגלים, אנחנו מתנפצים,
אל המזח; אל החיים.
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד,
וניפגש בסוף, אתה יודע.
ויש לי חברים, אבל גם הם כבים
אל מול אורך המשגע.
אני הולך לבכות לך,
תהיה חזק
למעלה.

שקט, שקט, בני נחרישה,
כאן צומחים קברים.
השונאים אותם נטעו פה מעברים.
אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין לחזור,
לבלי שוב הלך לו אבא,
ועמו האור.
שקט בי לי, מטמוני לי,
אל נבכה בכאב.
כי בין כה וכה בכיינו לא יבין אויב.
גם הים גבולות וחוף לו;
גם הכלא סייג וסוף לו.
ענותנו זאת, היא בלי גבולות,
היא בלי גבולות.
תור אביב בא אל ארצך, לנו סתו אבל
אור גדול בכל זרוע, וסביבינו ליל.
כבר הסתו יזהיב צמרת,
המכאוב יגבר.
שכולה האם נשארת,
בנה הוא בפונאר.
מי הויליה הנכבלת כבר ישאו דכים,
זועפים קרעי הקרח, נישאים לים.
תמוגר חשכת ימינו,
אור גדול יזרח עלינו.
בוא פרש, עלה, בנך קורא, בנך קורא.
שקט, שקט, אל בסער, מבועי הלב.
עד אשר חומות תיפולנה נאלם בכאב.
אל נא בני לי, אל תצחק נא,
לא עת צחוק עכשיו:
צר הפך את אביבנו לעלה בסתיו.
אט יפח נא המבוע, שקט, בן רחום.
עם הדרור ישוב גם אבא,
נומה, נומה, נום.
וכמו ויליה המשוחררת,
כאילן עוטה צמרת.
עוד תכה לאור, בבוא הדרור,
בבוא הדרור.

איזה שירשור..
וואו
תמרי
חיבוק גדול אהובה שלי

הם התקדמו לאט, הכל היה רגוע,
מנגד לנהר הגומא מרשרש.
פתאום רעם ברק, אחד צעק, "פצוע!"
"אני כבר בא," ענה לו החובש,
"עלינו על מוקש!" צעק אז הפצוע,
"אני כאן לצדך," ענה לו החובש.
ברד של אש ניתך: ברד כבד; קטוע,
מעבר הנהר, הגומא הרוחש.
"השאירו אותי כאן," ביקש אז הפצוע,
"עזוב שטויות," ענה לו החובש,
"הצל את עצמך!" ביקש אז הפצוע,
"אני נשאר איתך," ענה לו החובש.
והם נותרו שניהם, והשדה פתוח,
והם נותרו שניהם, והם תלויים לאש,
"אנחנו אבודים," מלמל אז הפצוע,
"אחוז בי טוב," מלמל אז החובש.
"נפצעת גם אתה!" מלמל אז הפצוע,
"עזוב, זה לא נורא," עה לו החובש.
האש כבדה, כבדה;
קשה, קשה לנוע;
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש!
"אזכור אותך תמיד," נשבע אז הפצוע,
"רק לא ליפול," מלמל אז החובש.
"שלך עד יום מותך!" נשבע אז הפצוע,
"היום הוא יום מותי," ענה לו החובש.
פתאום ענן אבק; פתאום עלתה הרוח,
וצל על הקרקע, והוא קרב; רועש.
"ניצלנו, הם באים!" ייבב אז הפצוע,
אך לא שמע מילה מן החובש.
"אחי, אחי שלי!" ייבב אז הפצוע.
מעבר לנהר, הגומא מרשרש...
"אחי, אחי שלי, אחי, אחי שלי... אחי..."

פתח ליבך ברחמים על בניך, קולם לדורות יישמע,
בשמים ניצבים לעד דבריך, ובארץ המצא לנו נחמה.
איכה היו השלושה לאחד, וציוו לנו חיים,
עלו לתומם כאייל נעקד, על מזבח הבנים.
שמים בכו מעל הגלעד, והארץ רעשה,
מתוך נפתולי הלב שרעד, חייכו בתמונה השלושה.
פתח ליבך ברחמים על בניך, קולם לדורות ישמע,
בשמים ניצבים לעד דבריך, ובארץ המצא לנו נחמה.
ובין מיצרים, בקרוב עלי מרעים, התמלאו במסך האבק
קשרים שבתוך מנהרות מסתתרים, מזימות שנורו למרחק.
הרוח נשבה ישנה, חדשה, וקרבה לבבות רחוקים,
מתוך תעצומות הנפש ביקשה: לא ליפול גם כשלא, לא מבינים.
פתח ליבך ברחמים על בניך, קולם לדורות יישמע,
בשמים ניצבים לעד דבריך, ובארץ המצא לנו נחמה.
ובתוך הטירוף, בין מרדף לנרדף,
תעלה זעקה לשלום הנכסף.
והעם שעייף משנאת החינם, יתאחד לחיבוק אחים.

בשמים ניצבים לעד דבריך, ובארץ המצא לנו נחמה.
פתח ליבך ברחמים על בניך, קולם לדורות יישמע,
בשמים ניצבים לעד דבריך, ובארץ המצא לנו-
נחמה.

לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב,
ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל,
עוד תלמד לתת, לתת.
לגלות סודות בסתר, להתיר את סבך הקשר,
כשהלב בך נצבט מכל חיוך, מכל מבט.
אתה נזהר, אתה יודע, וחוץ ממך איש לא שומע,
פוסע בין הדקויות וממלא שעות פנויות.
לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב,
עוד תלמד לתת, לתת.
אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בנינים,
לחיות עם כל השינויים, לרקום איתה סיפור חיים,
ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים,
תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר.
לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב,
עוד תלמד לתת, לתת.
לראות בתוך הנפילה שיש מקום למחילה,
תמיד אפשר שוב להתחיל, כמו יום חדש, כמו כרגיל.
לתת...

@פינג.
בסוף כן זכרתי את כל המילים

דברי עכשיו ילדה, אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
עולם חדש וטוב אני אתן לך,
כבר במבט כחול את מגלה
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח,
קורץ, צהוב צהוב, מתוך האפלה.
תהיי קטנה, מאומה לא יפגע בך,
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה, מאומה לא יגע בך,
אני אהיה גדולה גם בשבילך.
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
עולם חדש וטוב אני אתן לך,
כבר במבט כחול את מגלה
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ, צהוב צהוב,
מתוך האפלה.

יש כאן שירים שמזכירים לי נשכחות.
מזכירים לי עוד שהייתי שומעת אותם סתם לכיף. כשלא הרגשתי עדיין. כשלא ידעתי מה המשמעות של הרגיש.
תודה




(החתימה שלך. גוש קטיף)

את מגורשת?

לכולם, אני מניחה.

ילדונת בת עשר שבוכה לכרית בלילה. כל לילה. אפילו פחות מעשר.

זה אחד השירים שהכי מבכיאים אותי

אצלנו בגן יש המון ילדים,
את חלקם אני אוהב, את חלקם אני לא מכיר,
אבל מי לא שמע על האומץ של רן-
הוא הכי מהיר בחול; הוא הכי חזק בגן.
אבל יש לו סוד אחד שפחד הוא לגלות,
שהוא כל כך מאוהב באחת הילדות.

אז בלילות קרים,
עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים,
והוא מגלה לה מה היא בשבילו,
כל עולמו, מוגן מתחת לשמיכה.

אצלנו בגן יש הרבה חבורות,
יש כאלה נחשבים, יש כאלה שפחות,
אבל מי לא שמע על קופצי הנדנדות-
מריעים להם כפיים; מלמדים אותם לנחות,
מורמים על נס הדגל, גאוות כל האזור,
רק לפעמים כשהם קופצים רחוק, הם שוכחים לחזור.

אז בלילות קרים,
עם פנס מתחת לשמיכה, הם מדברים,
והוא מגלה לה מה היא בשבילו,
כל עולמו, מוגן מתחת לשמיכה.

אצלנו בגן נפרדים בשמחה,
כי היום לא ארוך ונפגשים שוב מחר,
חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן-
אמרו לי שהם רק עברו דירה, מעבר לענן.

אז בלילות קרים,
עם פנס מתחת לשמיכה, הם מדברים,
והוא מגלה לה מה היא בשבילו,
היא בוכה כשהוא מציע לה להיות כל עולמו,
בערב שלפני המלחמה.

אצלנו בגדוד יש המון ילדים,
את חלקם אני אוהב; את חלקם

אני לא אכיר.

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך.
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך.
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, 
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים 
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך 
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים 
מן הדומם, מן המחכה והמושך 
והממית כמי באר ואש כיריים.
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך 
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. 

זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה 
רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, 
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא 
ולא לרחש חשדות ודבר אשם. 
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה 
אשר תאיר

עד אם ננוח ונישן. 
רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, 
רק ערב קיץ חם שבא לא למורא.

 

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש 
פתאום חלון לאט נפתח בחשכה 
אמרי, מדוע, את צוחקת כמו פחד 
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה.
אמרי מדוע העולם כה זר עדין 
ואש ומים מביטים בו מכל צד,
אמרי מדוע בו מפרפרים חייך 
כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד. 
אמרי מדוע אט מעוף ורעד רב 
כמו ציפור בחדר

בחפשה אשנב

אשכרה.