למה פתאום אין לי שליטה על הדמעות?
למה פתאום בכלל יורדות לי דמעות?
ממתי הן כאלה לחוצות לצאת?
בדרך כלל הן נשארות בכוונה קלועות ותקועות בתוך גוש בגרון, שמאיים לחנוק אותי עד מוות.
מה פתאום הן יוצאות? ועוד בלי שליטה?
כמה פעמיים זה קרה השבת.
כמה פעמים זה קרה במוצש.
למה בכלל?
זה מגעגוע? למי געגוע? אין לי אף אחד בעולם להתגעגע אליו.
יש לי המון. הבעיה שזה לא הדדי. לכן לא שווה להשקיע את הגעגוע הזה.
זה מכאב? כאב על מה? שאין לי בשביל מה לחיות? שאין בשביל בשביל מי?
שאין ל-מה?
זה מתסכול? אולי. על מה תסכול? הרי ידעתי שהמקרה הזה היה וקיים. מה פתאום הוא מתפוצץ ככה?
מעלבון? לא הרגשתי את זה לפני. אולי הבעיה באמת בי? לא ייתכן שזה קרה כמה פעמיים בחודש האחרון ולא זה לא הבעיה בי.
אני בכל מקרה מצאתי מספיק היגיון בזה שזה לא אשמתי. אבל אין ספק שאני חלק גדול מזה.
למה מתאספים סביבי כל האנשים האנוכיים?
אולי בעצם אני אוספת אותם אליי כי אני כזו?
אני כבר לא מכירה את עצמי.
משנת לילה אני קמה. משנת צהריים אני קמה.
בקריאת ספר- אני מבינה שלא קראתי כלום.
מה עובר עליי?
אני אני?
לא. אני לא אני.
אני למדתי לחיות את אני, אבל זה לא אני.
זה משהו אחר שמשתלט עלי.
קוראים לזה- יצר הרע.
כן
הוא החליט שעד כיתה ח' הכל יהיה וורוד(לא משנה שאת הילדות אני לא זוכרת כי המוח באופן אוטומטי מוחק זכרונות כואבים).
והוא גם החליט, שבסוף כיתה ט' אני אגלה איך הכל שחור משחור.
הוא החליט לאיזה חברות אתקרב, גם אם בתוך תוכי אני יודעת שזה רע. הא עצם לי את העיניים כל כך חזק.
לא נתן לי שום אפשרות לפקוח אותן.
הוא עיוור אותי.
הוא החליט שאני ארגיש אבודה. שאני ארגיש בודדה. שאני ארגיש כושלת.
הוא החליט.
הוא החליט הכל.
הוא שולט עלי ביד רמה.
אין לי את הכוח להילחם בו.
ולכן אני איפה שאני.
לכן אני לא מכירה את עצמי.
כי זה לא אני.
זה הוא.
זה היצר הרע.
זה הרוחות הרעות שמסתובבת סביבי.
אני בכלל אמורה להיות אדם שמח. אז מה פתאום אני צריכה להיות ממש עייפה כדי לצחוק?
כדי להוציא חיוך אמיתי ולא סתם לעקם את הפה?
חברה שלי אהובה אמרה לי.
אני לא מכירה אותך. את לא את!
את צריכה לקום. יש בך עוצמה. יש בך כוח.
רק תרצי.
ואני זועקת. אני יודעת שיש בי. אני מרגישה את זה.
אבל אני פוחדת. אני כל כך פוחדת שאני כבר משותקת בכל הגוף. כולל במוח. ללא המוח שום פקודה לא עוברות לשום איבר בגוף.
אם המוח משותק. כולי משותקת.
אני מפחדת מעצמי.
מפחדת להתקלף.
מפחדת להיחשף.
מה כבר יש לי להסתיר?
כלום.
חוץ מפחד.
והרבה פחד.
ומחשבות רעות.
זה מה שיש לי להסתיר. לא יותר.
ואולי כן יש עוד דברים שסגרתי כל כך חזק, במגירות הכי מרוחקות וצדדיות, במקום הכי מוסתר במחסן הלב, שאני כבר לא זוכרת שהן נמצאות.
ולכן אני לא מכירה בהם.
האובדן הכרה הזה גומר עליי.
אני מרגישה נטושה. למרות שזה לא.
די דמעות.
אני יושבת בסלון כמו מטומטמת ובוכה.
מה יהיה עליי?

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?